האם יפה בעברית לפתוח משפט, קל וחומר פסקה, במילת היחס "את", פורסם באתר "לשונית: טעמֵי הכתיבה" ב-14.11.2008 (תאריך משוער)
האם ראוי לפתוח משפט, פסקה, ב”את ה…”?
יש הסבורים שלא יפה להתחיל משפט, ובוודאי לא פסקה, ב”את”. לטעמי, הערה זו אינה תקפה, וכמודגם, עברית מקבלת בברכה פתיחת משפט ב”את” (את המנגינה הזאת אי אפשר להפסיק) ומעניין אותי לדעת מה דעותיכם על העניין.
למשל כך:
- דברים ה יח: את הדברים האלה דבר ה אל כל קהלכם בהר מתוך האש הענן והערפל קול גדול;
- דברים יג א: את כל הדבר אשר אנוכי מצווה אתכם אתו תשמרו לעשות: לא תסף עליו ולא תגרע ממנו.
- חגי ב ה: את הדבר אשר כרתי אתכם בצאתכם ממצרים ורוחי עמדת בתוככם אל-תיראו.
גם אני אשמח לקבל תשובה מוסמכת. אני פותחת לפעמים משפט ב”את”, בעיקר כדי להתחמק מהסביל.
שושן בשם אחר 23:30
פעמיים תיקנו אותי באוניברסיטה שמותר דווקא…
יפתח 22:45 | 26/06/08
נשמע לי כמו גזרה כללית מדי. ודאי שלצורך הדגשה רטורית של המושא פותחים ב”את”. את שנעשה אין להשיב. את מי מעניינים האיסורים האלה? אותך למורה! את הנעליים צריך להשאיר בכניסה לבית. את כרטיס הטיסה קניתי בהנחה. מה, כל זה לא תקני? נשמע לי כמו דוגמאות קלאסיות מספרי לימוד לשון.
Y. Welis 10:07 | 27/06/08
אני בעד הצורה הזו מדי פעם – לא חושב שהיא מיושנת מדי, אלא מגוונת, וכל מי שכותב ראוי שידע לכתוב במגוון סגנונות.
Fanja 22:07 | 26/06/08
לפי מה שלמדתי מן זמן, אכן לא פותחים ב”את” והמובאות התנ”כיות לא רלוונטיות, הרי אנו אמנם מדברים בלשון התנ”ך אך לא כלשון התנ”ך …
אלי ג
את טוענת שאין אנו דוברים כלשון מקרא (ובעצם, למה לא? אני משתמש הרבה במבנים של לשון מקרא, וכך גם את. הרי כשאת כותבת “היום קראתי את האימיילים ואת חדשות גוגל”, את בונה משפט בדיוק במבנה של “בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ”). כמובן, אינך חייבת להגביל את עצמך ללשון מקרא, אבל אינך חייבת גם להימנע ממנה, ובעצם אין לך דרך לכתוב ולדבר בלשון בלתי-מקראית נטו. קל וחומר כשמסיקים מעמדתך האסרטיבית את טענתך המשתמעת (ויסולח לי על הפרשנות), שאת חופשית מאילוצי השימוש בלשון מקרא. אם את חופשית כל כך, מה כופה עלייך להימנע מהמבנה “את הטיעון הזה ייקל עלייך להפריך”.
וממי למדת את מה שלמדת מן זמן? הרי כל טעם הפתיל הזה הוא לנסות למצוא תימוכין מוסמכין לטענה שנטענה נגד כתיבתי, ולא אוכל להגיד לקליינט/ית “טעות שלי, את צודקת, גם לפי מה שפנג’ה למדה מן זמן”.
Apellai 00:03 | 27/06/08
נעליים צריך להשאיר בכניסה. כרטיס קניתי בהנחה. למה לדחוף את האת כשלא חייבים?
שושן בשם אחר 00:12 | 27/06/08
להדגשה. השאלה אם זה עניין של סגנון או דקדוק? נעליים משאירים בכניסה נשמע לי הוראה כללית. את הנעליים משאירים בכניסה נשמע לי גערה של אמא שביקשה וביקשה וביקשה והילדים עדיין מלכלכים את השטיח בסלון עם הנעליים שלהם. אבל אם דקדוקית אסור, אז אסור…
אלי ג 08:51 | 27/06/08
שתי הצורות בסדר. אבל לא שאלתי על הצורה הבלתי-מיודעת. שאלתי על “את” ומכאן שהשאלה הייתה על מושאים מיודעים. “את” יודעת לעשות רק דבר אחד: לקשר את הנשוא אל המושא המיודע.
ובכל זאת, אם משתמשים בצורה הבלתי-מיודעת להדגמה, נובעת ממנה אותה מסקנה: מותר להתחיל משפט במושא. משקלו של המושא במשפט שהבאת כבד מטבע המשפט, שכן המשפט חסר נושא. כמעט אין טעם במשפט הזה אם הופכים את סדרו ומעבירים את המושא לסופו: “משאירים נעליים בכניסה”. זה נשמע כמו רשימת פעולות לקראת יציאה לטיול מסגדים: “יוצאים בעשר בבוקר, מצטיידים במימיות ובדיסקיות, נוסעים לעיר העתיקה, לובשים שכפצים, הולכים לסיור באל אקצה, משאירים נעליים בכניסה, לא לשכוח.
זו הוראה כללית, ולאו דווקא בגערה. לעומתה, אם הילדה שואלת את אימא: איפה לשים את הפירות והירקות שהבאת מהסופר? אפשר שאימא תענה לה: את הפירות במגירה השמאלית, את הירקות — בימנית. ומן הסתם לא תגיד: במגירה השמאלית את הפירות, בימנית — את הירקות. אבל אם הילד שואל: באיזו יד לנגן כל תפקיד? ייתכן שהמורה יאמר לו: “בשמאלית את המלודיה, בימנית את הליווי, כך למצער לפי כתב היד של בטהובן”.
Appelai, 09:07 | 27/06/08
אני בטוחה ששמעתי “הכרטיס קניתי בהנחה” בהקשרים מכובדים מאוד.
אלי ג 10:40 | 27/06/08
ההקשרים המכובדים יכולים להיות שניים:
1. דוברי רוסית, שאינם מסתגלים בקלות לצורת היידוע בעברית בכלל, ולייחוס המושא הישיר המיודע בפרט;
2. חסידי אסכולה מוזרה שקידם דוד בן-גוריון, שניסתה לעקור את ה”את” מן העברית, בין מתוך כך שבן-גוריון עצמו לא עלה ארצה מתימן, ובין על בסיס נימוקים תאולוגיים כגון “את = מאל”ף עד תי”ו, הריהי שלמות אלוהית: אלוהים ברא את השמים ואת הארץ, והאדם יכול לברוא רק הבוקה והמבולקה, ולצורך העניין מהדבורה אנו יכולים לקבל הדבש והעוקץ.
גישה אזוטרית זו, של השמטת ה”את” מהמושא המיודע, אינה נוגעת לשאלתי. אם את מציעה “הכרטיס קניתי” את אמנם מסלקת באופן טכני את כינוי המושא, אך משאירה את המושא בראש המשפט. לתפיסתי, השאלה אינה טכנית, אלא יסודית יותר: ראוי או לא ראוי לפתוח במושא משפט, פסקה, ספר, סדרה?
אם תאמרי שהמבנה “הכרטיס קניתי”, או המבנה “אבנים שחקו מים” מקובל עלייך, איני מזהה את המכשול להמשיך מכאן כדי: “את הכרטיס קניתי”, או “את הכרטיס הזה קניתי”, “את נגינתו של ברוניסלב הוברמן לא אשכח עד יומי האחרון”, או בלשונה של הפרופ’ זילברשץ “את המעשים האלה גברים לא מבצעים עם הקיר” בטיעון המפוקפק שלה, המצוטט בוויקיפדיה:
“מתי זה מתפוצץ? בדרך כלל כאשר הגבר (ברוב המקרים) הולך צעד אחד רחוק מדי לטעמה של האשה. בדרך כלל זה לא בא יש מאין. זה לא נוחת מהירח. את המעשים האלה גברים לא מבצעים עם הקיר!”
Eldad S 01:56 28/06/08
כתבת שברוסית אין כינוי מושא וגם אין ה”א הידיעה. אכן, צדקת.
ועם זאת, ברוסית קיימת יחסה נפרדת עבור המושא [הישיר], אקוזטיב, ולכן אפשר לשחק ברוסית עם סדר המילים במשפט (שם העצם ו/או שם התואר מצוינים ביחסת המושא [הישיר] על ידי הסיומת שלהם).
אלי ג 07:52 | 28/06/08
המילים המעטות שאני יודע ברוסית אינן מתאימות להיכתב בפורום.
מה שהבנתי ממך מחזק את הנחתי שכתבתי לאפליי: אם יש יחסה מיוחדת (כמו בגרמנית אפוא, אם הבנתי נכון), זה נותן את הגמישות שציינת לשחק עם מקומו של המושא, אבל מייתר בתפיסתו של הדובר את הצורך ב”את ה…”, שאינו נשמע לו כיחסה, מן הסתם. לכן לא יפריע לו, כנראה, להגיד: הכרטיס קניתי בקופה. לא כן?
Apellai 00:16 | 27/06/08
שוב, למה לא “שאלה זו לא אני שאלתי…”?
Fanja 00:20 | 27/06/08
ומדוע לא “לא אני שאלתי את השאלה הזאת”?
Eldad S 00:22 | 27/06/08
אם הנושא הוא “השאלה”, אז צריך לפתוח את המשפט ב”את”. אם הניסוח הוא במשלב גבוה יותר, אז אפשר “שאלה זו”, ואז אין צורך ב”את”.
אלי ג 08:01 | 27/06/08
אני מסכים אתך ועם כל מי שמסכים אתך בעניין זה. לע”ד, יש סדר טבעי במשפט, ויש סדרים מיוחדים המיועדים לאינטונציות מיוחדות, בייחוד של הדגשה ושל פיוטיות או מליציות. הסדר הטבעי הוא – נושא+לוואי (לימינו או לשמאלו של הנושא), נשוא+מושא, תיאורים (בכל מקום שהם מתאימים):
אלי ג שאל את השאלה הזאת בפורום שלנו.
שינויי סדר להדגשה קלה, הדגשה יתרה והעלאת משלב יכולים להיות:
- הפורום שלנו, אלי ג שאל בו את השאלה הזאת! (משפט ייחוד מוזר במקצת).
- בפורום שלנו שאל את השאלה הזאת אלי ג.
- את השאלה הזאת שאל אלי ג בפורום שלנו.
- את השאלה הזאת שאל בפורום שלנו אלי ג.
- אחד שאל שלנו בפורום האבות הזאת השאלה את.
[תוספת: לעניין זה ע"ע התאוריה הגנרטיבית-טרנספורמטיבית בוויקיפדיה]:
הגרסה המוקדמת ביותר של התאוריה הדקדוקית של חומסקי נקראה “התאוריה הגנרטיבית-טרנספורמטיבית” (גנרטיבי – יוצר; טרנספורמטיבי – משתנה/מתגלגל). על פי הגרסה הזאת, משפטים בשפה נוצרים בשני שלבים: תחילה מופעלים “כללי גזירה” – כללים המכתיבים מבנה תחבירי בסיסי, המכונה גם “מבנה עומק”, ואחר כך “טרנספורמציות” – כללים הקובעים את “מבנה השטח”, צורתו הסופית של המשפט. כך, למשל, למשפטים פעילים וסבילים (”דני אכל את התפוח” לעומת: “התפוח נאכל על ידי דני”) יש מבנה עומק זהה, אולם המשפט הסביל עובר טרנספורמציה שאינה חלה על המשפט הפעיל.
בתחילה בשנות השמונים [של המאה העשרים] השתנתה התאוריה מכמה בחינות, עקב פיתוח ענף שלה המכונה תאוריית “חלישה וכבילה” (Government and Binding או בקיצור GB). שני שינויים מרכזיים בגרסה החדשה הם:
תאוריית X-bar: קביעת מבנה אחיד לכללי הגזירה. במקום רשימה שרירותית של כללים, הוצע עיקרון אחד שעומד בבסיס כל חוקי הגזירה.
הוצאת כללי הטרנספורמציה מהתאוריה, וקביעה כי כל אלמנט במשפט הבסיסי יכול לנוע, אבל יש חוקים המגבילים את התנועה או מעודדים אותה. לדוגמה: מהמשפט הבסיסי “דני אכל את הבננה של רינה” אפשר לגזור את המשפט “את הבננה של רינה דני אכל” באמצעות תנועה של האלמנט “את הבננה של רינה” לראש המשפט לצורך הדגשה (topicalization). לעומת זאת אי אפשר לגזור את המשפט “של רינה דני אכל את הבננה” כיוון שיש דבר-מה החוסם את תנועת האלמנט “של רינה” לראש המשפט. במקרה זה, העובדה שהאלמנט “של רינה” כבר נמצא בתוך אלמנט אחר “את התפוח של רינה” מגבילה את התנועה שלו.
בתחילת שנות התשעים חשו בלשנים רבים בצורך בבחינה מחדש של חלק מהנחות היסוד של התאוריות שהתפתחו למן שנות החמישים, ונולדה גישה חדשה הנקראת הפרוגרמה המינימליסטית (או המינימלית), השואפת לצמצם למינימום את מספר העקרונות והכללים שהתחביר של כל השפות האנושיות נגזר מהם.]]
אלי ג 06:23 | 27/06/08
הסבר לאפלה “את ה…” מסמנת חד-ערכית את המושא. לכן היא מאפשרת שימוש חד-משמעי של המבנה הזה בעברית. כשאת כותבת “שאלה זו” הקורא אינו יודע אם השאלה היא נושא המשפט או הנשוא. כך כשנאמר “אבנים שחקו מים” אי אפשר לדעת מי שחק את מי, ורק מתוכן המילים ברור שלא האבן שוחקת מים אלא להפך.
באנגלית אין כינוי מושא, אלא רק the הידיעה, ולכן תלויים הרבה יותר בסדר החלקים במשפט, ונדיר הרבה יותר למצוא מושא בתחילת משפט. ברוסית, עד כמה שאני יודע, לא רק אין כינוי מושא אלא בכלל אין ה”א הידיעה.
כשאני כותב “את העכבר אכל החתול”, המשפט ברור יותר. כשאת משתמשת ב”עכבר זה” את מדגישה את העכבר, וגם מניחה שאפשר לרמוז עליו, כי הוא מוכר. בשביל להגיד “עכבר זה”, הוא צריך להיות מוכר לקורא.
מתוך השימוש ב”זה” את מייתרת את ה”א הידיעה [בסגנון לשון חכמים. אבל לא בלשון המקרא: את הדבר הזה…. (לשון מקרא), דבר זה (לשון חכמים)]. אבל לא תמיד רוצים לנקוט לשון מליצית כזאת, ולחלופין לפעמים לא רוצים לומר “את העכבר הזה”, אלא “עכבר זה”.
לכן אפשר לדעתי להשתמש בכל צורה שנראית לנו זורמת, שוטפת, קולעת לצורך המידי.
- למדתי את השיעור הזה בבית הספר /
- את השיעור הזה למדתי באוניברסיטת החיים /
- בחוג ללשון למדתי את השיעור הזה מפי חיים רוזן.
אלי ג 22:16 | 27/06/08
(לדיון בין אפלה ואלדד)
קוף זה אוכל בן אדם
כשמדובר ב”שאלה” וב”אני”, אפשר לאלץ את הצורות כך. אבל לדעתי בהיר יותר להבחין בין שני מצבים:
- את הקוף הזה אוכל בן אדם;
- הקוף הזה אוכל בן אדם;
- קוף זה אוכל בן אדם.
ההבדל בין “הקוף הזה” ובין “קוף זה” הוא הבדל רובדי לשון: “הקוף הזה” הוא לשון מקרא, “קוף זה” הוא לשון חכמים.
כשמשתמשים בצורות לשון מקרא, ניתן להשתמש ב”את”, ויש בכך יתרון רב. כשמשתמשים בצורות לשון חכמים, אין מקום ל”את”, ואז הקדמת המושא במשפט כזה למעשה בלתי-אפשרית, וצריכים, כמו למשל באנגלית, להעדיף סדר נושא, נשוא, מושא, בשביל להבחין בין עושה הפעולה למקבל הפעולה (ודוק, לא “הנושא” כפי שאמרת, כי במשפטים שהדגמת השאלה אינה נושא אלא נשוא. )
בלשון מקרא אפשר להשתמש בכל הצורות: הקוף הזה אוכל בן אדם, בן אדם אוכל את הקוף הזה, את הקוף הזה אוכל בן אדם, את בן האדם אוכל הקוף. בכולם ברור מה קורה. אבל בלשון חכמים יש טעם רק בשתי צורות: קוף זה אוכל בן אדם (הקוף הוא האוכל), בן אדם אוכל קוף זה (האדם הוא האוכל).
ואפילו משפט כגון “מצה זו שאנו אוכלים, על שום מה?” מצריך תחכום בניתוח התחבירי, אני מניח שניתוח בשיטות הפשוטות של “לשון לבגרות” ייעשה כך: זהו משפט ייחוד הבנוי על בסיס משפט הייחוד המשתמע:
- מצה זו שאנו אוכלים, על שום מה אנו אוכלים אותה?
שהוא בתורו בנוי על בסיס משפט משוער במבנה ה”טבעי”: על שום מה אנו אוכלים מצה זו?
את המצה, המודגשת מאוד בהגדה של פסח, כמובן, ייחדו, כלומר הפרידו אותה ממילת היחס (כינוי המושא הישיר המיודע “את”), והעבירו אותה לתחילת המשפט, כפי שנדרש במשפטי ייחוד. אם הניתוח הזה מקובל אזי ניתן להגדיר את חלקי המשפט כך:
- אנו = נושא,
- אוכלים = נשוא,
- על שום מה = תיאור סיבה (בצורת שאלה),
- מצה זו = מושא, שהופרד מ”אותה” והועבר לתחילת המשפט (אמרנו שהמשפט הוא משפט ייחוד).
יפתח ב 22:27 | 27/06/08
אגב, תוספת: בלשון חכמים גם משפט הקופים ייפתר, במקרה האופייני ביותר, במשפט ייחוד:
קוף זה אוכל בן אדם. קא משמע לן? בית הלל אומרים: קוף זה, בן אדם אוכלו, ובית שמאי אומרים: אדם זה, קוף אוכלו.
אלי ג
“גדול!”, כל הטיעון שניסיתי לקדם בקליפת אגוז משובח
אלי ג 06:44 | 27/06/08
***תודה וסיכום***
תודה רבה על דעותיכם המלומדות. הבנתי שיש הסבורים שיש בזה פגם, אבל לא שמעתי נימוק משכנע לסברה זו. הסקתי שאין מניעה לפתוח משפט או פסקה או ספר או סדרה ב”את”. גם לא כל החלופות שהוצעו משפרות את הסגנון.
הדגמתי שהצורה הזאת מקובלת במקרא.
עמיתיי המלומדים (כלומר, אתם) הדגימו שגם בלשון יום-יום הצורה הזאת נשמעת בסדר, ולפעמים משמשת כלי מתבקש להבלטת המושא.
אף הוצע לכלול את המושא ב”משלימים” בכלל, ואז קל וחומר לא נערער על העדפתה של העברית לפתוח משפטים במשלימים (בראשית ברא) (ולצורך העניין, בהסגרים).
החלטתי שאמשיך להשתמש בצורה הזאת בלי הסתייגות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.