"היש לפסול את צורת הבעלות 'יש לי את הספר'?" פורסם באתר "לשונית: טעמֵי הכתיבה" ב-11.11.2008 (תאריך משוער)
כידוע, צורת הבעלות "יש לי ספר" בעברית חריגה גם בהשוואה לשפות אירופה המערבית וגם בהשוואה לצורות מקבילות של העברית.
בעברית אומרים על ספר בלתי מיודע: "יש לי ספר", ואם הספר מיודע צריך להגיד: "יש לי הספר", והצורה "יש לי את הספר" נחשבת לשגיאה. זה קצת מוזר, אבל המצב מסתבך עוד יותר כשעוברים לצורה רמז שם גוף, דוגמת: "יש לי אותו", הנחשבת לשגויה (אותו=נטייה של "את", ומקורה "את הוא").
מה נשאר לנו להגיד?
"יוסי, עדיין יש לך הספר שנתתי לך לפני שנה?"
"כן, מאיר, יש לי הוא, בבוידעם בבית".
צורות אלו נשמעות סינתטיות לחלוטין, ולא פלא שעל אף הפצרות מתקני התקנים, רוב הציבור מתעלם מהכלל ואומר: יש לי את הספר, יש לי אותו".
הסיבה לקושי היא בניתוח הפשטני מאוד ש"יש"
היא נשוא, "לי" היא מושא עקיף, ו"הספר" היא נושא המשפט, אשר
על כן לא ניתן לנו להשתמש ב"את" לפני "הספר" או לפני "הוא",
שהרי ידוע לכול ש"את" מותרת לשימוש רק ככינוי המושא הישיר המיודע, ואין
לה בעברית שום שימוש אחר. [ראו הערת שוליים]
אבל המכשול נפוץ כל כך עד שראוי לנסות להתחקות אחר
מקורו. הנה הצעה אחת:
בעברית אנו משתמשים ב"יש" (ונטיותיו
כגון היה, יהיה, וכו) בשתי משמעויות שונות שבשפות אירופה משמשים להם שני פעלים
שונים. לדוגמה באנגלית:
1. יש ספר - there is a book; או "ישנו ספר". יש חור בדלי. ישנה ארץ. ויהי אור.2. יש לי הספר I have the book.
בעברית בשתי המשמעויות הספר הוא נושא המשפט, ואילו
באנגלית בראשונה הוא הנושא בשנייה הספר מושא ו"אני" הנושא. כך אולי
ברובד עמוק יותר של האינטואיציה התחבירית של דובר העברית שאינו עובד באקדמיה ללשון
הוא חווה את המשמעות השנייה שלעיל כמו באנגלית, כלומר בתור מושא (ישיר).
להדגמה נניח שרשרת של ביטויים דומים: אתה רואה את
הספר, אתה אוהב את הספר, אתה רוצה את הספר, אתה קונה את הספר, אתה have את הספר, אתה קורא את הספר, אתה זוכר את הספר, אתה
שומר את הספר.
או לחלופין, אילו עיצבנו את כל הביטויים הללו לפי "יש
לך ספר", היינו מקבלים: רצוי לך הספר, קנוי לך הספר, יש לך הספר, קרוא לך
הספר, זָכור לך הספר, שמור לך הספר. שינוי זה לפעמים חסר פשר ולפעמים בעל משמעות
שונה מהמקורית.
גם בצורות קרובות ל"יש לי הספר" אנו
נוהגים אחרת, ולמשל:
"אבד לי הספר" אינו מעורר בנו חשק לומר "אבד
לי את הספר"; במשפט זה גם אין לנו בעיה להחליף את הסדר ולומר "הספר אבד
לי", אבל לו נאמר: "הספק יש לי" או "הספר היה לי"
במשמעות התחבירית הזאת (הצורה "הספר היה לי מקור נחמה" שייכת לתבנית
אחרת, ואינה נוגעת לעניין).
כך גם "נעימה לי ההרגשה" על דרך "יש
לי הרגשה", ובוודאי לא נעדיף "נעימה לי את ההרגשה" על פני "נעימה
לי הההרגשה", וגם כאן אפשר לומר "ההרגשה נעימה לי", ושוב, לא כמו "ההרגשה
יש לי", חוץ מבהקשר פיוטי: (יש לי גן) ובאר יש לי.
ועוד אחד: "מוצא חן בעיני המראה", ולא "מוצא
חן בעיניי את המראה", ושוב: "המראה מוצא חן בעיניי" ולא "המראה
יש לי".
***
בולט לעין אפוא שהתבנית "יש לך הספר"
יוצאת דופן לגמרי, ולא מפליא שהקורא ישרשר גם אותה בצורה הכללית ויפסוק: "יש לך
את הספר". לא די שלפתע השתבש הסדר נושא נשוא מושא, אלא צריך גם לסלק את ה"את"
הנוחה כל כך, המתבקשת כל כך, ובייחוד כשאין שום דרך נוחה לעקוף אותו כשהוא בה
בצורת: ראיתי אותו, אהבתי אותו, רציתי אותו, קניתי אותו, i had אותו, קראתי אותו, זכרתי אותו, שמרתי אותו.
המילה "יש/אין" חריגה לגמרי בשפה
העברית, שכן היא משמשת בתבניות המשמשות כרגיל למילים מודאליות (כדאי לי ללכת, אסור
לי לקרוא). צורות אלוכרוכות בצורת המקור (ללכת, לקרוא), ואילו כאן מדובר בשם עצם
פשוט, "ספר". נדיר בלשוננו שימוש ב"יש לי ל…" (ואפילו בצורות
דומות נאמר למשל: יש לי משהו להגיד, וה"משהו" הוא שם עצם).
כשיש בשפה מילה חריגה כל כך, אולי יחידאית בעקרון
השימוש בה בכל השפה, אז הניסיון להחיל עליה כלל הנכון לרוב השפה מוזר מאוד. אין
בעיניי שום סיבה שאם העברית פיתחה מילה יוצאת מן הכלל, ייאסר עליה לאפשר גם כניסת
מערך מורפולוגי-תחבירי יחידאי, קטן ואפקטיבי, יוצא מן הכלל, שיאפשר את השימוש
בביטוי השכיח וההכרחי הזה בלי תחושה שבולעים צפרדע. תמיד עדיף ללעוס.
הערות
1. האם
"את" היא מילת יחס או כינוי המושא הישיר? כיום "את" רשומה
בספרי הלשון ברשימת מילות היחס. אני דבק במונח שלמדתי בנעוריי מספרו של פרופ’ משה
גשן-גוטשטיין, כאמור: כינוי המושא הישיר המיודע. לדעתי המונח הזה אומר רק מה
שצריך, וכל מה שצריך, על מעמדה של המילה הזאת בין חלקי הדיבור, ומציין היטב את
חריגותה ביחס לכל היחסים האחרים, המסומנים בשלל מילות היחס הנצרכות להם.
2. "את"
והשפה האנגלית. "את" חריגה גם ביחס לשפות דומות לאנגלית למשל, שבה
מסתפקים ב-the, שהיא המקבילה של "ה", ואין בה מילית
נוספת המקבילה ל"את", כלומר ל"כינוי המושא הישיר המיודע". לכן
באנגלית the
man bites the dog משמעותו
תמיד נושא נשוא מושא (האדם הוא שנשך), ואילו בעברית אפשר לסמן את המושא כרצונך,
בלי תלות בסדר, ולמשל: את האדם נשך הכלב, או האדם נשך את הכלב. מכיוון שהסדר אינו
מכריע, אפשר אפילו לומר: אבנים שחקו מים, שמשמעותו את [ה]אבנים שחקו מים.
3. "את"
והשפה הרוסית. קל וחומר ביחס לרוסית, שבה כלל אין ה"א היידוע. אם לדובר רוסית
קשה להסתגל לה"א, קשה לו פי כמה להסתגל לצורת "את ה…" שהיא, כאמור,
שילוב של כינוי המושא המיודע עם ה"א הידיעה. לכן שכיח שדובר רוסית בשלבים
הראשונים ללימודי העברית יאמר: אני אסביר זה, ומן הסתם לא תפריע לו הצורה "יש
לי זה".
4. "את"
חביבת דוברי האיטלקית. היפוכו של דבר מוצאים בקרב דוברי איטלקית, שאצלם שכיח ה"את"
כחלק אינטגרלי ממילית היידוע, גם לא לפני מושא, כלומר הם הולכים לקצה השני, ומוסיפים
"את" לשמות עצם שאינם מושא.
**************
לעמוד אלי גיא
לעמוד אלי גיא
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.