11.13.2019

על עריכה לשונית מקובעת ("מטומטמת")


התפרסם לראשונה ב"הארץ", "זה לא סוף העולם לכתוב 'אני יארגן אותך'", 28.10.16

(שירי עומדת בכיתה, מחזיקה כוס חד פעמית ושותה. אחד הנערים עובר ודוחף אותה חזק בלי להרגיש. הכל נשפך עליה)

שירי: אח, יא כושילאימאימאימא שלך.
חברה: עזבי הוא לא שווה את זה.
שירי: אתה לא מסתכל לאן אתה הולך?
הנער: סתמי יא שטוחה.
שירי: איך קראת לי?
הנער: שתקי, יא פטמונת דאון.
(שירי רצה לעבר הנער, קופצת עליו ורוכבת עליו ומכה אותו)
קולות ברקע: תהרגי אותו.
הנער: רדי, יא בת שרמוטה.
שירי: תגיד את זה שוב, תגיד את זה שוב, יא בן זונה! תגיד את זה שוב. רוצה להגיד את זה שוב? נו, תגיד שוב, אה? נו, תגיד את זה שוב!

(מתוך "מטומטמת", עונה 1, פרק 11, הוט)

דרמה טלוויזיונית טובה צריכה לשדר אמינות. כשם שמלהק לא ייקח שחקן עם עור בהיר ועיניים כחולות כדי לגלם דמות של בן למשפחה אתיופית, כך היוצר לא יכול לכתוב לדמות מילים של שפת רחוב, ובאותה נשימה להדביק לה מילים של האקדמיה ללשון. זאת לא עבודה אקדמית שמוגשת לאוניברסיטה, זה לא מאמר דעה שמתפרסם בעיתון, זה לא פוסט שעלה אחרי שנכתב קודם בטיוטה - זהו דיבור טבעי ספונטני שמאפיין את הדמות וכך עליו להישאר. יוצר טוב אמור להיכנס לנעליהן של הדמויות שלו ולהילחם עליהן ולא להיכנע לשיקולים של עריכה לשונית. הדמות של שירי כפי שהיא מוצגת כבר בדקה הראשונה בסדרה "מטומטמת" לא יכולה להגיד "שוב", בטח לא כשהיא רותחת מזעם, היא תגיד "תגיד את זה שוב פעם" או "תגיד את זה עוד פעם, יא בן זונה! תגיד את זה עוד פעם. רוצה להגיד את זה עוד פעם?"

"אלוהים, אילו דפוקים" (מתוך הסרט "ההוראות אינן כלולות", הוט דרמה)

אולי במקרה הזה היוצרת בת חן סבג היא זו שאחראית על "שוב" (כי אין הבדל בין מה ששירי אומרת לבין מה שמופיע בכתוביות), אבל זאת הזדמנות לדון כאן בנוכחות של עריכה לשונית בסדרות דרמה ישראליות, שמתקנת מילים במסגרת מה שנתפס כקדושתה של השפה העברית. למשל, כשהדמות בסדרה "עקרון ההחלפה" אומרת "החוות דעת", בכתוביות נכתב "חוות הדעת". זוהי דריסת רגל שהתוצאה שלה היא פגיעה ברוח היצירה, בנשמה שלה וביופי שלה. השפה צריכה לשקף את המציאות של הדמויות ולא את השיקולים של העריכה. כשהחוקר בסדרה אמר לבן של אטלס "כנס כנס לאוטו", העורך לא שינה את זה ל"היכנס היכנס לאוטו" למרות שהוא יודע שיש הבדל בין כניסה לבין התכנסות, לעומת זאת, כשהדמות אמרה "אני ייתן לך", בכתוביות נכתב "אני אתן לך". כשהעורך מחליט מה להשאיר ומה לשנות, הוא קובע עבורנו את סדר העדיפויות שלו (או שאולי זה נעשה בכפוף להנחיות מלמעלה), הוא יוצר היררכיה בין טעויות נסלחות לבין טעויות שראויות בעיניו לתיקון, זוהי התערבות לא לגיטימית.

הגבולות של עריכה לשונית בדרמה טלוויזיונית צריכים להיות ברורים: על העורך לכתוב את המילים שנאמרו על ידי הדמויות באופן ברור וללא שגיאות (למשל, "חוות דעת" ולא "חות דעת", "לכרכר סביבו" ולא "לקרקר סביבו") ולהתאים את כתיבתן למשמעות המשפט (ראָיה או ראִייה? יאלץ או ייאלץ? ציִד או ציָיד? אָמנות או אוּמנות? שימרו או שִמרו? וכדומה), אבל אסור לו לשנות את המילים, כיוון שהן חלק בלתי נפרד מהמאפיינים של הדמויות. 

זה לא סוף העולם לכתוב "אני יארגן אותך" שהדמות אמרה, כי אין שום טעם ב"אני אארגן אותך", הדורש מהצופים לעשות הפרדה מלאכותית בין מה שספק הסמים אמר לבין מה שהעורך החליט לכתוב. העורך כאילו אומר לנו: "נכון, הוא אמר 'יארגן', אבל אני לא אשתף פעולה עם זה. זה חילול של שפת הקודש, זאת טעות שאסור להנציח אותה, וכשאני מתעד את זה, אני נותן לזה לגיטימציה. התפקיד שלי הוא לתקן, והתפקיד שלכם הוא להתעלם ממה ששמעתם ולזכור שבעברית לא אומרים ולא כותבים בגוף ראשון יחיד 'יארגן'".

"איזו כוסית את" (דודו, "האח הגדול", מאקו)
כשאני צופה בסרט ישראלי, אני לא רוצה שיציגו לי עולם מאורגן של שפה תקנית. אני רוצה להקשיב למנגינה שעולה מהאמירות ולראות תיעוד נאמן שלהן, אני רוצה להישאב פנימה לתוך העלילה בלי להרגיש את הנוכחות של המצלמה, של הבמאי או של העורך. אז תפסיקו לחנך את הדמויות, תפסיקו לחנך אותי. לא יכולה לשמוע ולראות את ה"שוב" הזה. לא שוב.
_________________
לעמוד סוגיות בעריכה לשונית

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה