עורכי לשון סכיזופרנים בנעלי בית פורסם ב-4.11.2009
כל מה שעורך מקצועי כותב בפומבי נכנס
לכרטיס הביקור שלו. אם, חלילה, הוא כותב כאחד האדם, אפשר שעמיתיו ימהרו להוכיח
אותו על שגיאות שנפלו בכתיבתו, ולא בהיבט התוכן, אלא בהיבט הכתיבה הערוכה היטב.
אבל לעתים קרובות העורך כותב ספונטנית,
כשהוא/היא, כמו שכתבתי בכותרת, "בנעלי בית". הדבר נכון בייחוד בפורומים
ובבלוגים, ולעתים קרובות בשעות מוזרות, אחרי שסיים יום עבודה עמוס בטקסטים. בדרך
כלל לוח הכתיבה שניתן לשימושו, "עורך הטקסט" של המערכת שבה הוא מפרסם,
אינו נוח לקריאה ולעריכה. איש אינו משלם לו בעד העריכה, ואיש אינו מעמיד לרשותו
מגיה מקצועי. בכל זאת יש לו משהו להגיד, ואז, שומו שמים, לפעמים נופלות שגיאות
בטקסטים שלו. היום כתבה לי עמיתה למקצוע במבוכה שהיא נתפסה על חם, וכתבה בבלוג
שלה, אוי לאזניים שכך שומעות, "שלושת המילים".
עניתי לה: אל נא תיקחי ללב. ראשית, הרי השגיאה
הזאת היא ראיה מצוינת לכך שכל טקסט זקוק לעין רעננה אחרי הכתיבה, וזוהי עדות
לחשיבות העריכה וההגהה בטקסטים המיועדים לפרסום.
שנית, רוב השגיאות האלה חושפות את המתח בין השפה
הטבעית ובין השפה המתוקננת, ולכן הן מעניינות מבחינה בלשנית. ולדוגמה, השגיאה הזאת
חושפת את הבעייתיות של שיטת הספירה בעברית, המייחדת צורת נקבה לספירת זכרים
("שלושה") וצורת זכר לספירת נקבות ("שלוש"), ודווקא בשימוש
לשון שכיח כמו ספירה על הדובר/הכותב לעצור לרגע ולשים לב. והרי הדובר הנורמלי אינו
חושב כל הזמן על חוקי השפה, אלא משתמש בה ספונטנית. והרי אפילו איש המקצוע יכול
להיות עסוק לרגע במה שיש לו להגיד יותר מבדקדקנות הלשונית.
בדיוק על בעיית הספירה כתב הפרופ' גלעד צוקרמן,
את הדברים הנחמדים והפרובוקטיביים שלו, בריאיון שהתפרסם בהקשר של פרסום ספרו
"ישראלית שפה יפה".
"כפיית התקן העברי עלולה לגרום למה שאני מכנה סכיזופרניה דקדוקית: למשל, אצל דוברי ישראלית רבים "שלושה-עשר ילדים" נוגד את הדקדוק שבמוחם. אחרי הכל, ברוב השפות שהתמזגו ויצרו את הישראלית - ובניגוד לעברית - אין קיטוב מגדרי מוזר שכזה המצרף שם-מספר נקבי (שלושה, עם ה' בסוף) לשם-עצם זכרי (ילדים). יוצא שבאופן אבסורדי, המורות ללשון בעצם מכריחות את הישראלים לדבר נגד הדקדוק שלהם עצמם. אבל, כאמור, הספר אינו מוקדש רק לקריאת תיגר נגד כפיית דקדוק עברי על שפה שיש לה היגיון פנימי - ישראלי - משל עצמה".
ולא רק דוברי ישראלית מתקשים בכך, במקרא נפלה
השגיאה הזאת שלוש פעמים:
בראשית ז, יג: בעצם היום הזה בא נח ושם וחם ויפת
בני נח ואשת נח ושלשת נשי בניו אתם אל התבה.
שמואל א י, ג: וחלפת משם והלאה ובאת עד אלון תבור
ומצאוך שם שלשה אנשים עלים אל האלהים בית אל אחד נשא שלשה גדיים ואחד נשא שלשת ככרות לחם
ואחד נשא נבל יין.
איוב א, ד: והלכו בניו ועשו משתה בית איש יומו
ושלחו וקראו לשלשת
אחיתיהם לאכל ולשתות עמהם.
צ"ל כמובן, שלוש נשי בני נוח, שלוש כיכרות לחם,
שלוש אחיותיהם.
ולבסוף אפשר להוסיף שאת מספר שלוש בספירת נקבה
בסמיכות צריך להגות בשווא בשי"ן הראשונה, שְׁלוש המילים, ובזה משתמשים רק
מעטים מאוד. איזה אדם מן השורה יכול לזכור בדיבור שוטף שהקמץ שתחת שי"ן
ב"שלוש" הוא "משוך טעם", ושצורת "שלוש המילים" היא
סמיכות, ולכן הטעם הראשון בביטוי הוא בהברה "לים" שבמילה "מילים",
ולכן הקמץ הופך לשווא?
על זה אמרו גדולים וחכמים שהשגיאות האלו עוד
ייטמעו בכללי השפה, כפי שהן נטמעות בדיבור הרגיל, ע"ע צוקרמן לעיל.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.