אחרי שהייתי חולה יותר משבוע הרכב שלי נדבק ממני וחלה גם הוא. בימים שהייתי חולה, אני, שלא מסוגלת להתחיל את היום בלי קפה, התרחקתי ממנו, פשוט לא בא לי, והינה דווקא ביום שהרכב שבק החשק לקפה חזר, ולא לסתם נס קפה של בית, אלא לקפה הפוך בבית קפה. זאת לא הייתה רק התשוקה לקפה. הנשמה שלי רצתה להתרחק מהבית, לשמוח, להשתחרר מהדאגות. תמיד היא מבקשת יפה, בעדינות, שולחת אליי מסרים, לעיתים ברורים, לעיתים מרומזים, על מצבה הנפשי ועל הצרכים שלה. ואני זורמת איתה, מקשיבה לה ונותנת לה חופש להתבטא כיוון שאני יודעת שזאת התרופה הכי טבעית והכי טובה שמרפאת אותי, ללא תופעות לוואי.
אבל מה, לנסוע עכשיו באוטובוס? כן! את לא מתפנקת עכשיו, את נוסעת עכשיו באוטובוס לקניון כי זה מה שהנשמה רוצה.
אפי בדק את לוח הזמנים והציע שלא אצא מייד. "את לא תספיקי לאוטובוס הזה, חכי לזה שאחריו". אבל לא יכולתי לחכות, הרגשתי שהנשמה שלי רוצה לפרוץ ולהתמזג עם העולם.
תחנת האוטובוס של קו 33 שמגיע לקניון איילון ברמת גן ממוקמת בהרוא"ה מעבר לכביש. מרחוק ראיתי שהרמזור במעבר החצייה ירוק. מניסיון העבר המר שלי עם אוטובוסים, תמיד הרמזורים דופקים אותי. רגע לפני החצייה הם מתחלפים לאדום ומאלצים אותי לראות בעיניים כלות את האוטובוס חולף על פניי. גם הפעם ברגע שהתקרבתי לשפת מעבר החצייה הרמזור התחלף לאדום. המשכתי קדימה בנחישות. זה היה מסוכן אבל נשארתי בחיים. ברגע שהגעתי לצד השני האוטובוס הגיע. נראה לי שזה הולך להיות יום המזל שלי.
הנהג פתח את הדלת הקדמית.
"את רוצה לעלות?"
"כן".
"אני אתקרב למדרכה ואפתח מאחור".
הוא סגר את הדלתות והחל לנסוע אחורה ולהתקרב למדרכה. כמעט בכיתי מהתרגשות. כל הבלגן הזה עבורי? אחר כך הוא עצר את האוטובוס, הלך לחלק האחורי ופתח את הרמפה. הנוסעים עזרו לו להשלים את הפתיחה. זה נראה כמו מבצע צבאי מוקפד, הכול מתוקתק כמו שצריך. נכנסתי לאוטובוס כמו מלכה, התמקמתי בחלל הריק במרכז האוטובוס והנהג המשיך בנסיעה.
לפתע נזכרתי שבאוטובוס צריך לשלם. למה לא שאלתי את אפי כמה זה? פדיחה. "אתה מוכן להעביר לו כסף?" שאלתי את אחד הנוסעים וצירפתי את תעודת הזכאות שקיבלתי ממשרד התחבורה. הבחור חזר עם עודף. "הנהג אומר שצריך להראות את התעודה הזאת ברב קו", הוא אמר, "אז בינתיים את צריכה לשלם מחיר מלא". אין בעיה. אם העסק של האוטובוס ימצא חן בעיניי אולי באמת כדאי לעשות כרטיס רב קו.
האוטובוס המשיך לנסוע לאורך בן גוריון. היה לי מוזר לראות אותו דרך האוטובוס ולא דרך הרכב שלי, הוא נראה אחר לגמרי, כמו שחוזרים אחרי הרבה שנים לבית שגדלנו בו ומגלים שהוא קטן יותר לעומת הזיכרונות שנחקקו בנו.
בדרך שיחקתי עם עצמי במשחקי משא ומתן כמו שאני נוהגת לעשות:
− אם היו אומרים לך שלוקחים ממך את הנכות אבל לוקחים ממך גם את הרכב המיוחד ולא יהיה לך רכב לעולם, וכמו רבים במדינה הזאת שלא יכולים להרשות לעצמם לקנות רכב ולהחזיק אותו תיסעי כל החיים באוטובוס, תמתיני לו שעות, תהיי תלויה בתדירות הנמוכה, תסבלי מהקווים שלא מגיעים למקומות שאת צריכה להגיע אליהם, תפספסי אוטובוסים, תחליפי אוטובוסים ותאבדי זמן יקר, תסבלי מהפסקת הפעילות בשעה מוקדמת. והיו אומרים לך שלוקחים לך גם את הדירה הקבועה שאת אמורה לקבל כנכה, וכמו רבים במדינה הזאת לא יהיה לך לעולם מקום קבוע, היית מסכימה לעסקה זאת?
ברור, איזו שאלה, הייתי מאמצת את העסקה הזאת בשתי ידיים אם רק היו נותנים לי לחזור ולדרוך על החול הרך בשפת הים ולהרגיש אותו, להרגיש את הגלים מדגדגים את הרגליים, לרכוב על אופניים, לרוץ אחרי האוטובוס, לצעוד בנעלי עקב, לרקוד, לאפות ולהכין תבשילים, לצאת לטיולים רגליים, להתקלח מתי שבא לי, להיכנס לשירותים לבד, לבד! לעשות סקס בלי כל הבלגן שמסביב, להתחבק, לרקוד עם אפי ב…
− ואם היו אומרים לך שבשביל זה תצטרכי לוותר גם על אפי?
לא לא, זה לא. אם זה המחיר תשאירו לי את הנכות, אל תיקחו את אפי. הנשמה שלי זקוקה לו.
− ואם…
***
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.