אתמול עשיתי טסט לאוטו. לפני שיצאתי מהבית מרחתי אודם. אני לא נוהגת להתאפר, אבל האינטואיציה הנשית שלי אמרה לי שזה אף פעם לא מזיק להיראות הכי טוב שאפשר כשהולכים למקום ששולטים בו גברים.
חיכיתי באוטו בתור בכניסה לדינמומטר ביד אליהו תל אביב. כשהגעתי למעבר הצר לקראת השטח הרחב שבודקים בו את הרכבים, מישהי שעמדה לפניי עם יונדאי לבנה עצרה את הרכב שלה, יצאה ממנו, נעלה אותו ונעלמה, וככה תקעה אותי מאחוריה. צפצפתי לה כדי שתחזור, היא לא חזרה. רציתי לרדת במעלון ולחפש אותה, אבל כמובן שלא יכולתי, המעבר הצר לא אפשר את פתיחת המעלון. וחוץ מזה, לכבות את המנוע (ברכב קיים מנגנון בטיחות שלא מאפשר התנתקות של כיסא הגלגלים מהרכב בלי לכבות את המנוע), לפתוח את המעלית, לרדת למטה, אחר כך לחזור לאוטו ולעשות את כל הפעולות הנדרשות במסגרת הנעת הרכב עם מערכת חשמלית, כשמאחוריי משתרך תור ארוך של נהגים עצבניים, זה ממש לא מומלץ.
נכים עם רכב מסחרי מכירים את הבעיה הזאת. לפעמים נתקעים בחוץ כי מישהו חנה מול המעלון וחסם את הכניסה, ולפעמים תקועים בתוך האוטו ללא יכולת לצאת ממנו כיוון שאין לאן לפתוח את המעלון. אני זוכרת פעם שעמדתי לצאת מרחבת חניה, מישהי רצתה לחנות במקומי והתקדמה עם הרכב שלה, חסמה את היציאה היחידה לכביש ולא אפשרה לי לצאת. היא הייתה רחוקה ממני. ניסיתי לסמן לה ביד שתיסע לאחור עם הרכב, אבל לא יכולתי להושיט אותה הצידה ולמעלה. צעקתי לה שתזוז לאחור, היא לא זזה ממקומה. הגברתי את קולי, היא סימנה לי שהיא לא שומעת. הבנתי שהיא מצפה שארד מהאוטו ואדבר איתה, אבל לא יכולתי לרדת, לא היה מקום לפתיחת המעלון. היא המשיכה להישאר באוטו שלה ולסמן לי שהיא לא שומעת אותי.
בסוף היא יצאה מהאוטו שלה והתקרבה אליי.
"אני רוצה לחנות במקומך, למה את לא יוצאת?" היא שאלה.
"אני צריכה שתיסעי קצת אחורה כדי שאוכל לצאת לכביש", אמרתי לה.
"אה, לא הבנתי אותך. למה לא אמרת לי?"
ניסיתי, לעזאזל, ניסיתי.
בחזרה לדינמו. מישהו ניגש לחלון של הרכב שלי.
"מה קרה?" הוא שאל בחיוך רחב.
"תראה איך היא תקעה אותי כאן", אמרתי לו.
הנהגים שחיכו מאחוריי ברכב עדיין לא ידעו שאני עומדת במקום בגלל היונדאית שלפניי, הרכב שלי הסתיר להם את מה שקורה. הם כנראה חשבו שהתור לא מתקדם בגלל שהבדיקות נמשכות, אחרת הם היו יוצאים מהרכב ומקימים מהומה.
"אל תתרגזי, העולם יפה", הוא אמר לי.
מה אל תתרגזי. אני באטרף בהמתנה מורטת עצבים לתשובה ממשרד השיכון על הדירה, רק היונדאית הזאת חסרה לי עכשיו.
"אבל זה מעצבן. תראה מה היא עשתה, למה להעמיד את האוטו דווקא כאן במעבר הצר כשהיא חוסמת את כולם?"
"מה לעשות, ככה זה אנשים", הוא חייך אליי.
"זה לא בסדר, תקרא לה שתחזור לאוטו, אתה עובד כאן". היה לו סווצ'ר דומה לזה שלבשו עובדי המקום.
"אני לא עובד כאן, באתי לעשות טסט. שמעתי שצפצפת ובאתי לראות מה קרה. אקרא לה".
היונדאית חזרה לרכב. התקדמתי פנימה. יופי, אני בתוך הרחבה. עכשיו צריך לטפל בתשלום בדואר. הבחור עדיין עמד לידי.
"אתה מוכן לקרוא לאחד העובדים שיבוא לעזור לי?" ביקשתי.
"מה את צריכה?"
"להעביר את הטפסים בדואר".
"לא צריך לקרוא להם. אני אעזור לך. תביאי לי רישיון נהיגה, ביטוח חובה וטופס טסט".
נתתי לו. אחרי רגע הוא חזר מהדואר. "צריך לשלם 110 שקל", הוא אמר. אחרי דקה הוא חזר עם עודף.
"תודה רבה, אתה מקסים", חייכתי אליו עם האודם.
"גם את מקסימה", הוא חייך חזרה.
***
את "עכשיו שמאלה, עינת" כתבתי וערכתי בעריכה ספרותית ולשונית. הפוסט התפרסם בינואר 2014 בבלוג ב"הארץ" ומופיע כסיפור חיים בספרי "להניח את הרגליים על הרגליות" (בתהליכי הפקה). הספר מאגד סיפורי חיים שלי בנושא נגישות, על היבטיה השונים. הפוסט המלא מופיע גם בעמוד עריכה ספרותית באתר עריכה לשונית כהדגמה לכתיבה, עריכה ספרותית ועריכה לשונית.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.