זה היה שלשום, בדרכי לרכב שלי. אישה כבת חמישים צעדה על המדרכה, לפתע היא מעדה על בליטה קטנה מברזל והשתטחה על הארץ. לא יכולתי לעזור לה לקום אבל נשארתי לצידה. היא קמה ונעמדה והחלה לאסוף לאט את הדברים שנפלו מהתיק והתפזרו לכל עבר. שאלתי אותה אם היא רוצה שאקח אותה ברכב שלי. היא הודתה לי ואמרה שהיא בסדר.
האירוע הזה החזיר אותי שתים עשרה שנה אחורה, לכל הפעמים שבהן נפלתי בבית כשאני לבד או כשאני בחוץ. הבום הזה שאת אף פעם לא צופה אותו, שמשכיב אותך על הרצפה בבת אחת, מעמת אותך עם האכזריות של החיים. איך לפני שנייה היית למעלה ועכשיו את למטה.
אני נזכרת באותם ימים. גרתי אז עם שותף בדירה שכורה בתל אביב. באותן שנים הצליעה שלי, שהחלה באופן מרומז והדחקתי אותה, כבר הייתה בולטת. הדירה שגרתי בה לא הייתה מטונפת אבל גם לא ממש נקייה. במצבי מילאתי איכשהו את חלקי בניקיון ככל שיכולתי. פה ושם היו ג'וקים בדירה, ותפקידו של עודד השותף שלי היה להרוג אותם. הוא היה אלוף בזה. אבל היה ג'וק אחד גדול שלא הצלחנו לתפוס. הוא היה ערמומי ותמיד הצליח להתחמק מהנעל הענקית מידה 46 של עודד. מתרוצץ לו כמו מלך מחדר לחדר, מפינה לפינה, מכאן לשם, עושה מה שבא לו. לא לאורך זמן. לבסוף הנעל של עודד השיגה אותו. זהו, הג'וק הזה לא יפריע לנו יותר.
אלא שלעודד היה הרגל מגונה. את הג'וקים שהרג הוא לא פינה, והשאיר אותם על הרצפה. כנראה עצלנות, אולי מעין תזכורת לגבורתו הגדולה או מחווה של רחמים. זה לא הפריע לי במיוחד, גם לא הפעם. בכל פעם שעברתי ליד הג'וק המובס לגלגתי עליו. חשבת שאתה גיבור גדול אה? חשבת שאתה חכם? תראה לאן הגעת.
אחרי כמה ימים חזרתי לדירה עם שקיות מהסופר. היה לי קשה מאוד לסחוב אותן במדרגות עד לקומה השנייה. כשעודד נמצא אני מתקשרת אליו והוא יורד לעזור לי, אבל באותם רגעים הוא לא היה בבית. הייתי מותשת. תנועה אחת לא נכונה כשפתחתי את הדלת בכניסה, וטראח, נמרחתי על הרצפה.
***
את "איך נפלו גיבורים" כתבתי וערכתי בעריכה ספרותית ולשונית. הפוסט התפרסם בינואר 2014 בבלוג ב"הארץ" ומופיע כסיפור חיים בספרי "אל תשכחי את השער" (בתהליכי הפקה). הפוסט המלא מופיע גם בעמוד עריכה ספרותית באתר עריכה לשונית כהדגמה לכתיבה, עריכה ספרותית ועריכה לשונית.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.