אחריות לכל החיים
אפתח בזה שאתמול היה לי יום מוצלח. מין יום כזה שכל מה שאני נוגעת בו הולך לי. אבל בשביל להבין עד כמה אני אסירת תודה אספר תחילה על שלשום.
נסעתי למרכז השירות בפולצווגן כדי להבין למה המצבר נגמר כשאני לא מניעה את המפלצת כל יומיים. לאחרונה הוא נגמר אפילו אם אני מניעה אותה כל יום. בזמן שבדקו אותה הכרתי גבר שהמתין לטיפול ברכב שלו. התחלנו לדבר. גם לו יש רכב כמו שלי, שנועד להסעות של בתו הקטנה בת החמש. יש לה סי.פי, הוא סיפר. הוא הראה לי תמונות שלה. מלאכית יפהפייה. דמעות הציפו את עיניי כשסיפר על הקשר שלו איתה, על אהבתו הגדולה אליה, על דברים קטנים שהיא עושה או אומרת.
כשסיימנו לדבר רציתי לגשת לשירותים. זכרתי שיש בעיה עם שירותי הנכים, לא זכרתי בדיוק מה, וביקשתי ממנו שיתלווה אליי. כשהגענו לשם הוא פתח עבורי את הדלת. החדר היה קטן מאוד. נכנסתי לחדר בנסיעה לאחור כדי לנעול את הדלת אבל לא יכולתי להסתובב לשירותים. ניסיתי ישר קדימה, גם זה לא הלך. לא יכולתי להסתובב לדלת כדי לנעול אותה. החלטנו שאשאיר את הדלת לא נעולה והוא יחכה לי בחוץ.
האסלה הייתה נמוכה מאוד. חששתי שתהיה איתה בעיה. כשמתיישבים הגוף נזרק למטה וכשרוצים להתרומם זה בלתי אפשרי. וזה מה שקרה. ניסיתי לקום ממנה, ושוב, ועוד ניסיון, ללא הצלחה.
"יש בעיה?" הוא שאל מבחוץ.
"אני לא מצליחה לקום מהאסלה".
"להיכנס ולעזור לך?"
דילמה. גבר זר. המכנסיים והתחתונים מופשלים למטה. מה אני עושה עכשיו?
"כן, תיכנס", אמרתי. לא הייתה לי ברירה. גם אם הוא היה קורא למישהי להיכנס סביר להניח שהיא לא הייתה מצליחה להרים אותי לבד, שמנמונת שכמותי.
הוא נכנס פנימה. אני והוא לבד בשירותים. אני חצי ערומה. זה לא קרה לי מעולם.
***
את "אחריות לכל החיים" כתבתי וערכתי בעריכה ספרותית ולשונית. הפוסט התפרסם בפברואר 2012 בבלוג ב"תפוז" ומופיע כסיפור חיים בספרי "להניח את הרגליים על הרגליות" (בתהליכי הפקה). הספר מאגד סיפורי חיים שלי בנושא נגישות, על היבטיה השונים. הפוסט המלא מופיע גם בעמוד עריכה ספרותית באתר עריכה לשונית כהדגמה לכתיבה, עריכה ספרותית ועריכה לשונית.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.