דוגמה לעריכה ספרותית של סיפור קצר

 

"יהודה כהן" הוא סיפור קצר שערכתי בעריכה ספרותית ולשונית. את הסיפור כתבה חברה המתנסה בכתיבה. הסיפור המקורי והשיקולים הספרותיים מופיעים במאמר על עריכה ספרותית באתר עריכה לשונית, באישור המחברת.

יהודה כהן

סבא שלי יהודה כהן היה חקלאי, דור שני למייסדי כפר תבור. הוא נולד בכפר תבור ב-1922 ומעולם לא עזב את המושבה.

סבא היה מֶסחאי, כינוי לחקלאי שנולד בכפר תבור, מסחה בעבר. אומרים על מסחאי שהוא אדם נאיבי, פשוט, לא משכיל. נעבעך ביידיש. זה נכון. סבא היה איש פשוט ולא משכיל. הוא למד רק עד גיל ארבע עשרה בבית הספר היסודי של המושבה. כשפרצו מאורעות 1936 והיה מסוכן לצאת ללימודים מחוץ למושבה הוא השתתף בקורס נוטרים של ההגנה והיה שומר.

מסחאי אמיתי ידוע באהבתו לארץ, וסבא יהודה אהב מאוד את הארץ. בכל הסיפורים שלו הוא דיבר על ההתיישבות ועל תרומתו ליישוב בישראל. הוא היה יושב ראש אגודת המים של הגליל התחתון וחבר במועצת כפר תבור, אבל אהב במיוחד לספר על הסליק של כפר תבור שהוא היה אחראי עליו.

"היו לנו בסליק 30 רובים בערך", הוא סיפר לי, "ואיזה 500 כדורים לכל רובה, היה לנו תת-מקלע פולני, מרגמה, פגזים ורימוני יד. עטפנו אותם בנייר צלופן ומרחנו על זה גריז ואת הכול הכנסנו לתוך צינורות גדולים. בצד אחד הלחמנו אותם ובצד השני הברגנו. את הצינורות הסתרנו בתוך בור שחפרנו מתחת למרצפות בבית המורים ובמזכירות של הכפר, היום זאת הספרייה של כפר תבור. על הצינורות הנחנו תבנית עץ מלאה בעפר ועליה שמנו את המרצפות. פעם בשנה היינו מוציאים בלילה את כלי הנשק לניקוי. בזמן שניקינו הסתרנו אותם בעליית הגג של בית הכנסת".

בשנת 1945 ההגנה הציעה לכפר תבור לרכוש רובה אנגלי ותת-מקלע תמורת 45 לירות. למושבה לא היה את הסכום הזה, והוחלט לפרק את פסי הברזל מבריכת המים הישנה ולמכור אותם. סבא ומרדכי קרניאל, שהיה אז מפקד המחוז, היו אחראים על כך.

"ואז מגיעה לכפר תבור מכונית של ההגנה", סבא סיפר, "עם רובה ו-500 כדורים, ותת-מקלע עם משהו כמו 1,000 כדורים. אנחנו בודקים את התת-מקלע ורואים שהוא פגום. הודענו להגנה והם דרשו שנחזיר להם אותו עם הכדורים. באותו זמן סיימתי קורס מ"כ בהגנה והטילו עליי להביא את הנשק הפגום למטה הנפה בכנרת. לקחתי את התת-מקלע, פירקתי אותו והכנסתי אותו למזוודה בין כל מיני סמרטוטים ועיתונים, ביחד עם הכדורים. תשמעי, זה היה כבד… וככה עליתי לאוטובוס, לבוש במדים של נוטר ועם הנשק שלי. לנוטרים היה רישיון לשאת רובה אנגלי ונשאתי אותו בגלוי. הנחתי את המזוודה ליד הנהג והתיישבתי בחלק האחורי של האוטובוס, בדרך לטבריה.

"פתאום בתחנה של כפר קמא אני רואה משהו כמו 30 חיילים צ'רקסים עולים לאוטובוס ואיתם עולים קצינים אנגלים. הייתי דרוך. ואז קצין אחד בדרגת מֵיג'ור, כמו רב-סרן אצלנו, נתקל במזוודה שלי. הוא מנסה להזיז אותה עם הרגל ושואל בערבית: 'של מי המזוודה הזאת?' אף אחד לא עונה. דממה. עד כדי כך היה שקט שיכולנו לשמוע את המנוע של האוטובוס. עוד פעם: 'של מי המזוודה הזאת?' הרגשתי את הזיעה במצח. התפללתי שיניח לזה ויפסיק לשאול אבל הוא התחיל לצעוק: 'תענו לי! של מי המזוודה הזאת?' הבנתי שהוא לא מתכוון לוותר ושאני חייב לעשות משהו. קמתי ועמדתי זקוף, קיוויתי שלא ישימו לב לזיעה. ואז אמרתי באנגלית בקול בטוח: 'זה שלי. המזוודה שלי!'. המיג'ור הסתכל עליי. 'אני רואה שאתה נוטר. חשבתי שזאת פצצה. הכול בסדר. שב'".

סבא חזר למקומו ונשם לרווחה.

____________________________

למאמר המלא, בעמוד עריכה ספרותית באתר עריכה לשונית.