"אתה תקרא לי דבי" הוא הסיפור הראשון מתוך קובץ הסיפורים "מקום שרואים ממנו את הים" מאת אלירן אליעז. ערכתי את הספר בעריכה ספרותית המשלבת עריכה לשונית. הסיפור מתפרסם באתר שלי, באישור המחבר.
ספרינג ואלי, עיירה סמוכה למונסי. דניאל לימד באוניברסיטת ניו יורק יומיים בשבוע. בימי רביעי לימד שיעור שהסתיים בתשע בלילה. באותו לילה, אחרי שסיים את השיעור נסע כרגיל על גשר וושינגטון בדרך הביתה ועלה על הכביש המהיר פאלאסיידס פארקווי שחצה פארק ללא חניות בדרך. אבל המכונית שלו החליטה אחרת, ואחרי קילומטר שבקה. טוב, אם כבר לסרב לתפקד, לפחות זה קרה ממש ליד רחבת תחנת המשטרה.
השעה הייתה כמעט עשר בלילה. דניאל חיכה ששוטר יצא מהתחנה. לפתע מכונית משטרה נכנסה לרחבת התחנה במהירות מפחידה ובלמה מאחוריו בחריקת צמיגים. השוטר התקרב בפסיעות בטוחות לחלון הרכב הפתוח. דניאל הסביר לשוטר, שנראה זועף למדי, מה הבעיה. אחרי חילופי דברים ביניהם כולל ניסיון של השוטר להתניע את המכונית, הוא הסכים שהיא תישאר ברחבה לשתים עשרה שעות בלבד וכתב פתק שהדביק על זכוכית החלון הימני. אחר כך צעד עם דניאל לשפת הכביש והרים את ידיו למכונית הראשונה שעברה. הנהג שעצר אמר שהוא נוסע לעיירה הקרובה שנמצאת במרחק קצר מביתו של דניאל. דניאל אמר "יופי" ונכנס למכונית.
עשרים דקות של שיחה מהפנטת עם נהג שנראה כמעט בגילו, יהודי דתי אבל לא חרדי. הם דיברו כמעט על הכול.
לפני שהגיע ליציאה מהכביש הנהג שאל אותו לאן הוא צריך.
"ספרינג ואלי", דניאל השיב.
"אני יודע", האיש חייך, "אבל לאן בספרינג ואלי?"
דניאל אמר לו את הכתובת.
"כבר מאוחר", הנהג אמר, "אקח אותך הביתה. זאת מצווה שתירשם לזכותי בפנקס הפתוח של אלוהים".
למוחרת בבוקר הוא התייצב במוסך שלמה שטיפל ברכבים של רוב הישראלים שגרו בספרינג ואלי והסביבה. על משקוף המוסך נכתב באותיות קטנות: "שומר שבת". שלמה היה עסוק במשרד בניירותיו. אחרי שדניאל סיפר לו על המכונית התקועה הם סיכמו שעובד המוסך ייסע איתו לשם.
"מורדי", הוא צעק לעבר המוסך, "מורדי..."
מורדי נכנס. בחור גבה קומה, רזה, חובש כיפה, עיניו שחורות, פניו נראות מיוסרות.
הוא נהג בטנדר בזהירות, במהירות המותרת. "יש מלא שוטרים בכביש הזה", הוא הסביר אחרי זמן מה. אחר כך הם ניהלו שיחה. מורדי סיפר שהוא גר במונסי.
"בטח גם אתה ישראלי", הוא קבע.
"מה אני כבר יכול להיות", דניאל אמר.
"אני יודע… אתה דתי?"
"איזה דתי, גדלתי בקיבוץ של השומר הצעיר".
"גם אני לא דתי".
דניאל היה מופתע. האיש חובש כיפה, גר במונסי, בשכונה הכי חרדית, עובד במוסך שומר שבת.
הוא הבחין בתנועות ידיו שכל רגע החזירו למקום כלי עבודה שעמד על הדש ומייד אחר כך החליקו את שערו. קודם יד ימין מלטפת את הקודקוד, ואז הראש נזרק לאחור וימינה. הפעולות האלה חזרו כל כמה דקות.
"איך זה שאתה לא דתי? אז מה אתה עושה בקהילה הזאת?" דניאל שאל.
"אני חי ביניהם, ובכל זאת אני לא אחד מהם".
"את זה הבנתי, את הסיבה לא", דניאל חייך.
"מה העבודה שלך?" מורדי שינה נושא.
"אני מנסה להבין מה קורה בקומה העליונה של בני האדם", דניאל אמר.
מורדי שתק לרגע ושוב החזיר למקומו את כלי העבודה שעל הדש, החליק את ידו הימנית על שערו ושוב זרק את הראש אחורנית.
"אתה יענו כזה חכמולוג", אמר.
"משהו כזה".
"יענו כמו הרבי. איזה צחוק..." הוא אמר ולא הביט בו. מעל החיוך שלו זלגו דמעות.
"למה אתה במונסי אם אתה לא דתי?" דניאל התעקש.
"אני שייך למה שנקרא חילופי סטודנטים. מונסי שולחת לישראל את כל הבררה שלה, וישראל שולחת לכאן את כל הנמושות שלה. אז אם אתה חושב עליי את מה שאני מתאר לעצמי אתה צודק. רק מעניין אותי לדעת אם ידעת את זה לפני שאמרתי".
דניאל בהה בו. פניו נראו לו כספר פתוח.
מורדי הפנה את ראשו לעברו והביט בו כאילו הוא רואה אותו לראשונה.
"איזה פדיחה", הוא אמר לו, "נראה לי שאתה יודע עליי יותר ממה שאני יודע על עצמי. אז איך קוראים לך, דוקטור?"
"דניאל. קוראים לי דניאל".
_________________________
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.