בצעד דרמטי, פרי תהליך יסודי וממושך כפי שנכתב באתר האקדמיה ללשון העברית, הוחלט לשנות את הכללים בשיטת הכתיב המלא. על הדרך האקדמיה הסכימה לוותר על המושג המבלבל "כתיב חסר ניקוד" (הדומה למושג "כתיב חסר"), וכעת היא מכנה אותו כמו כולנו "כתיב מלא": "ההנחה היתה שכללי הכתיב המלא התקני (לשעבר 'הכתיב חסר הניקוד')". לשעבר. באשר לכתיב שכולנו מכנים "כתיב חסר", כלומר הכתיב שמעטות בו אימות הקריאה (מעכשיו מותר לכתוב אימות קריאה), האקדמיה קוראת לו "כתיב דקדוקי", אבל מי יודע, אולי בעוד 70 שנה גם זה ישתנה.
בכל אופן, הכללים החדשים הם צעד מבורך, חוץ מכמה הסתייגויות שיש לי שאתייחס אליהן בהמשך.
בפועל, חלק מכללי הכתיב המלא הישנים, שהאקדמיה מודה שהם "בבחינת גזרה שאין הציבור יכול לעמוד בה", ממילא לא יישמנו. לא חיכינו לאישורה של האקדמיה כדי להוסיף אימות קריאה בכל אותן מילים שעד השינוי נקבע שלמרות המעבר לכתיב המלא אין לסמן את הקמץ הקטן או את החטף קמץ הנהגים o, באות ו'. כמעט אף אחד לא כתב אפנה (fashion), יזמה (initiative), חכמה (wisdom), עצמה (power), קרבן וקדקוד, וגם לא אנייה (בחטף קמץ), אלא יוזמה, חוכמה, עוצמה, קורבן, קודקוד, אונייה. וגם את ה-י' הוספנו בלי לחכות לאישורה של האקדמיה. לא כתבנו שער (hair), ברכה (pool), בררה (choice), עברה (crime), פרות (fruits) – אלא שיער, בריכה, ברירה, עבירה, פירות. למעשה, מה שהאקדמיה עשתה הוא לתת היתר רשמי לתופעה בלתי נמנעת שהתרחשה בפועל. במילים אחרות, היא הסכימה לאי הפללה במקרים האלה.אחוזת אימה
עניין נוסף שהאקדמיה טיפלה בו קשור לקבוצת המילים שעד השינוי נקבע לגביהן שמאחר שצורת היסוד שלהן נכתבת ללא י', גם ההטיות שלהן ייכתבו ללא י' בכתיב המלא.
עד השינוי נקבע כי ההטיות ל-אֶת הן: אתו, אתם, אתנו, אתכם וכו'; עֵת - לעתים, בעתו וכו'; אַט - לאטו, לאטי וכו'; עִם - עמו, עמם וכו'; אֵם - אמו, אמה, אמנו, אמות וכו' (הערה 1); לב - לבו, לבי, לבם, לבה וכו'.חלק הקפידו על הכלל, בעיקר עורכי לשון, אחרים הוסיפו י': לעיתים, איתנו, לצידו, אמיתי, מיסים, ניסים וכו'. נוצר בלבול. אנשים חשבו בטעות שאיתך או אמיתי, למשל, נכתבות בכתיב המלא, ואילו אתך ואמתי נכתבות בכתיב החסר, בעוד שהוספת ה-י' למילים אלה לא היתה חלק ממעבר לכתיב המלא - זו היתה בחירה, הוספה לשם הנוחות, שנעשתה בניגוד לכלל.
גם אני הרשיתי לעצמי להפר את הכלל הישן וברוב המקרים הוספתי י' ברוב ההטיות האלה, שנראו לי קצת אנכרוניסטיות בלי י'. אבל היו לי קווים אדומים. מעולם לא הוספתי י' להטיות של לב, להטיות של אֵם ולהטיות של בת. בעיניי, כתיבת ההטיות במילים האלה ללא י' נתנה כבוד לשפה וייחדה אותי כעורכת לשון לעומת מי שאינו בקי בכללי השפה. לפני כמה חודשים היה לי מקרה עם לקוח שבעבודתו היו מופעים רבים של אימא שלה, שאותם הוא כתב "אימה". כמובן, שיניתי לו את הכל לאמה כפי שצריך, אבל זה הפריע לו בעין. "זה נשמע לי כמו אָמה", הוא אמר, "תחזירי לי את הכל לאימה, המנחה שלי לא יאהב את זה'". בלית ברירה, אחוזת אימה, עשיתי כפי שביקש.עכשיו, עם השינוי, בניסיון להקל את הקריאה ולהתאים במידת האפשר את הכתיבה להגייה, האקדמיה מתירה לכתוב את כל ההטיות הנ"ל עם י', חוץ מההטיות ל-בַּת, שימשיכו להיכתב: בתו, בתנו, בתם וכו' (כלל ג' תנועת i - סע' 2א').
איך נבחין עכשיו בין אוֹמנות art לאוּמנות skill?
היוזמה של האקדמיה להוסיף ו' שתחליף את הקמץ הקטן בהגיית o נהדרת, חוץ מהחייזרים צוהריים ומוחרת (שהיו עד עכשיו צָהֳריים ומָחֳרת), אבל אולי משהו טוב יצא וזה יגרום לאנשים להגות אותן tzohorayim ו-mochorat ולא tzaharayim ו-macharat.
לעומת זאת, קשה לי לקבל את השינוי מאָמנות לאומנות. במילון ההווה נכתב: "תן דעתך להבדל בין אמן ובין אומן - בעל מלאכה". כאשר מתכוונים ל-art, שהיא אָמנות (וכן אָמן, אָמנותי וכו') בקמץ קטן, הכלל הישן קבע שאין להמיר את הקמץ הקטן ב-ו' במעבר לכתיב המלא, והיא תיכתב במלא בלי ו' כמו בחסר. לעומת זאת, כאשר מתכוונים ל-skill, שהיא אֻמנות המנוקדת בקובוץ, הכלל קבע שבמעבר לכתיב המלא יש להוסיף ו' (הקובוץ הופך לשורוק) ולכתוב אוּמנות (לדוגמה: במוזיאון יש יצירות אמנות; אומנויות לחימה). עכשיו במסגרת הכללים החדשים שנקבעו, אָמנות art תיכתב אומנות, בדיוק כמו אומנות skill.גם לפני השינוי אנשים הוסיפו ו' לאמנות. בחלק מהמקרים זה כנראה חוסר הבנה של ההבדל בין השתיים, ואולי ההיגיון המנחה היה שאמנות art זה בחסר, ועם ו' זה במלא. בחלק מהמקרים זה ניסיון מכוון להקל את הקריאה עבור קוראי הכתוביות. כעת האקדמיה החליטה על אי הפללה גם בעניין זה.
אומנם יש הבדל בין אוֹמנות המנוקדת בחולם מלא לאוּמנות המנוקדת בשורוק, אבל מכיוון שלרוב הן מופיעות ללא ניקוד, הציבור לא יוכל להבחין בהבדל בין המשמעויות, וחבל. הרי האקדמיה עושה החרגות בכללים כשצריך, ועשתה זאת בהטיות של בת - הבת שלו (בתו) לעומת הבית שלו (ביתו), הבית שלה (ביתה) וכו'. היא לא קבעה במסגרת השינויים שיש לכתוב ציִיד במקום ציִד. לאקדמיה היתה הזדמנות להסב את תשומת הלב להבדל בין אמנות לאומנות, אך היא נמנעה מכך. ברמת גן יש חנות ליצירת עבודות אמנות שנהגתי לקנות בה. בשלט של החנות נכתב אומנות. בעלת החנות אמרה לי שהיא יודעת שצריך לכתוב אמנות ושהיא תשנה את זה. זה היה מזמן. עכשיו היא כבר לא צריכה.
 | |
|
 |
| "יישבו בכיסאות הנכונים..." (יאיר לפיד, חדשות שישי, נענע 10, 2013) "ישבו" בעתיד במשמעות ישיבה (will sit) נכתבת בכתיב חסר ומלא ב-י' אחת, אך כאן היא נכתבה בשתיים (לפוסט) האקדמיה לא נתנה היתר לנוהג הזה. |
 | |
|
אף שהאקדמיה שינתה כמה מהכללים, עדיין עבור רבים הכתיב המלא היה וכנראה יישאר בגדר "מבולבלים? גם אנחנו". איך נוצר הבלבול?
א. תמיד ה"אבל לא ב..." הארור הזה
הציבור לא מכיר את כללי הניקוד שהם הבסיס לכללי הכתיב המלא, את השינויים בנטיות ואת מקורן של המילים. ריבוי הכללים והמקרים החריגים מקשה עליו להסיק מסקנות ולהכליל. עד שנדמה לנו שקלטנו את הכלל אנחנו נתקלים באותה גברת המופיעה בשינוי אדרת. ותמיד ה"אבל לא ב..." הארור הזה. דוגמאות:
בכתיב מלא אין להוסיף י' לפני שווא נח: ארְגון, פרְסום, גרְסה, מנְהל, סדְרה serial - אבל י' בפועל סידְרה בבניין פיעל. עמוד שדְרה - אבל היא שידְרה; קדְמה progress - אבל היא קידְמה; במילים לועזיות יש להוסיף י' למרות השווא הנח: אינְפוזיה, אינְפורמציה, אינְטרנט, וכן בהטיות שצורת היסוד שלהן נכתבת ב-י'. למשל: זיכרון נכתבת ב-י', ולכן בהטיה זיכְרונות היא תיכתב ב-י' למרות השווא. |
| "באתי לפה עם אישתי, ציפי חוטובלי" (אקס פקטור, רשת). בכתיב חסר ומלא יש לכתוב "אשתי" בלי י' |
בכתיב מלא יש לכתוב אשליה, השעיה, הנחיה, חוויה, בעיה, קריה, הטיה ב-י' אחת, אבל בסמיכות - אשליית, השעיית, הנחיית, חוויית, בעיית, קריית, הטיית וכו'.
לא ברור מתי מוסיפים בכתיב מלא י' אחרי צירה ומתי לא. זיעה, תיבה, דיעה - עם י'. מרוץ, אזור, מרב וכו' - בלי. לא תמיד האקדמיה מנמקת את הסיבות לכך, ובמקרים שהיא כן מנמקת לא תמיד ההיגיון ברור לנו.
ב. בלי י'? ב-י' אחת? בשתיים?
אנחנו רואים את אותן מילים פעם כך ופעם כך - פעם בלי י', פעם ב-י' אחת, פעם בשתיים - מבלי לדעת שכל הצורות באותם מקרים נכללות בכתיב המלא, וההבדלים ביניהן תלויים במשמעות. למשל:נכתב "אומנים" במקום "אמנים" שהיה צריך להיכתב ללא ו' עד השינוי. כעת האקדמיה התירה זאת עם ו'
 | |
|
 |
| "אני מלווה אומנים, אייל גולן, מושיק עפיה, ליאור נרקיס" (אקס פקטור, רשת, 2015). החל מיוני 2017, "אומנים" במובן art הנכתבת עם ו' אינה שגיאה |
פעיל לעומת סביל: אני אאלץ אותו - לעומת אני איאלץ (יאלצו אותי); אתה תאלץ אותו - לעומת אתה תיאלץ (יאלצו אותך); אנחנו נאלֵץ אותו - לעומת אנחנו ניאלץ (יאלצו אותנו); הוא יִבְנה בניין - לעומת הבניין ייבנה על ידו; הוא יִראה אותו - לעומת הוא ייראה על ידו; הוא רוצה להראות את הבניין - לעומת הוא רוצה להיראות על ידם; הוא יאמן את הקבוצה -- לעומת זה לא ייאמן.
 |
| "לזכותו של משה פרץ יאמר שהוא הבין מיד" (אקס פקטור 2, רשת, שודר בהוט). בכתיב מלא בסביל יש לכתוב "ייאמר" (ועפ"י כללי הכתיב המלא החדשים - "מייד") |
עלינו להבחין בין ראייה sight לראָיה proof - שתיהן במלא. אני נתקלת הרבה בראייה כשהכוונה היא ל-proof, ובראיה כשהכוונה היא ל-sight.
באשר לתואר הנצמד לשמות עצם בזכר רבים שאינם בני אדם - מאכלים מזרחיים; שירים פרסיים; גורמים ישראליים; מבנים ירושלמיים - לעומת מילים המתייחסות לבני אדם - זמרים מזרחים, תושבים ישראלים, גברים פרסים, סטודנטים צרפתים. שתי הצורות הן במלא, וההחלטה על י' אחת או שתיים תלויה בשם העצם.ג. כבוד לכתיב החסר
יש מילים שעבור חלק מאיתנו, כתיבתן ב-י' או ב-ו' או הכפלה של ה-י' בסוף מילה (כגון בניי, לפניי, עליי) הן בבחינת חילול הקודש, והן ממשיכות להיכתב בחסר (מאד, אשה, מלה, שתיה, זכרון, בטחון, הכל, היתה ועוד - מטעמים של הרגל, טעם אישי, אסתטיקה, התרפקות על העבר, כבוד לתנ"ך, כבוד לכתיב החסר. ואולי זהו רצון להפוך את הכתיבה למשהו אישי המייחד אותנו לעומת אחרים. הציבור נתקל במילים אלה ומחקה את הצורות האלה מבלי לדעת שזה בחסר.
ד. אבל זה א.ב. יהושע!
הציבור נתקל בשינויים יזומים שעושים עורכים והוצאות בהתאם להעדפותיהם תוך התעלמות מהכללים וחושב שכך צריך לעשות. יישום של כללי הכתיב יוצר האחדה, הוא נותן כבוד לשפה ותורם להבנה. כבוד לשפה הוא גם כשאנחנו, עורכי הלשון, קובעים גבולות, קווים אדומים שאין לעבור אותם. כשמדובר בספרים ובטקסטים ציבוריים, על הקוראים להכיר את הצורה הנכונה של המילים בדרך של התנסות והרגל, ואם לא נקפיד על כך ייווצר כאוס. הם יחשבו שכך יש לכתוב את המילים, ובבואם לכתוב טקסטים הם ינציחו את השיבושים בכתוביות, בספרים ובאתרים מתוך מחשבה שמאחוריהם יש עורכים מקצועיים ומנוסים, ואם הם כותבים כך, למה שהם, הקוראים, לא ילמדו מהם? לפני זמן מה מישהי פנתה אליי לשאול האם יש לכתוב מילה מסוימת כפי שהיא ראתה בספר. אמרתי לה שלא, ושזה נכתב כך בניגוד לכללי העברית, אבל היא התקשתה להאמין לי. "אולי את טועה?" היא אמרה, "הרי זה לא יכול להיות, זה כתוב ככה בספר של א.ב. יהושע. זה א.ב. יהושע!"
ה. צורך להדגיש את המילה
אולי הציבור חושב שמשמעות המושג "כתיב מלא" היא שמותר להוסיף יו"דים חופשי. סיבה נוספת קשורה אולי לצורך של חלק מאיתנו להדגיש את המילה. מילים ב-י' אחת נראות להם אנמיות, חסרות נוכחות, לעומת מילים בשני יו"דים שנראות בעלות עוצמה וכוח.
סיכום
יש מי שרואה בשינויים שעשתה האקדמיה כניעה להרגלים של הציבור. אני רואה בהם תיקון של בעיות. לא תמיד הישן הוא בהכרח טוב יותר רק משום שהוא קדם לחדש. אבל מה עכשיו? האם כעת עליי לזרוק לפח את ההרגלים שלי שהפכו לטבע שני שלי, ולכתוב אימן, ליבה, ליבו, אומנות, מוחרת, צוהריים, שמיים, הינה? בשנת 2017 כתבתי: "עוד לא, אני לא מסוגלת. בינתיים מרגישה אשמה. אמשיך ללכת עם לבי". אחרי שהתאוששתי ליבי אומר לי: זהו, מספיק, עכשיו תשחררי.
************
תיקון טעויות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.