יום חמישי, 7 בנובמבר 2019

אלי גיא: לשאלת הצורך בשי"ן לשיעבוד פסוקית הזיקה

שוב עלתה בפורום הלשון העברית של תפוז שאלה ישנה נושנה: האם עדיף להשתמש בשי"ן במשפט כגון: "הכלי שבו השתמשת אינו מתאים", או טוב גם להגיד: "הכלי בו השתמשת אינו מתאים". הדעות התפלגו קצת, מנהלת הפורום ציינה ש"עדיף" זה עניין של טעם אישי, אך התקן לפי האקדמיה ללשון הוא: "שבו השתמשת", אחד המשתתפים סיווג את צורת "בו השתמשת" בקטגוריית "משפטי זיקה אסינדטיים" וקבע שהם טובים לא פחות. במאמר זה חזרתי ושפכתי אור על הסוגיה.
אשפוך קצת אור על המדובר. 

 במאמרו של יאיר אור  (במהדורה המקוונת של הארץ, פורסם ב- 00:00 25/05/05):
'זמן לא רב אחרי שהתפרסם תיקונו של בנדויד, ב-1967, התפרסם ספרו של הבלשן יצחק פרץ, "משפט הזיקה בעברית לכל תקופותיה", וממנו מתחוור כי משפטי זיקה חסרי ש' השימוש ליוו את העברית כמעט לאורך כל הדורות. בלשון המקרא רווחת התופעה הזאת מאוד, אך היא נעלמת כמעט לחלוטין בלשון חז"ל - כנראה בהשפעת הארמית או היוונית. בימי הביניים, ההשפעה הערבית מעודדת את חזרתה בלשון התרגומים ובשירת ספרד. את הופעתה בשלישית, בספרות העברית החדשה, אפשר לייחס להשפעות מקראיות, ערביות, ויידיות-גרמניות. 
פרץ מביא במחקרו יותר מעשרים דוגמאות למשפטי זיקה חסרי ש' או "אשר" במקרא: "בארץ לא עבר בה איש", "איה העדר ניתן-לך?", "אשרי הגבר יחסה-בו", "גוי לא תדע לשונו", "מה-הדבר הזה עשית לנו?", "יש רעה ראיתי תחת השמש", "כבגד אכלו עש", "כשה לטבח יובל", "יאבד יום איוולד בו", ועוד.
פרץ, שלא הצליח למצוא מונח בלשני מסורתי למשפטים שמצא, משתמש בשם המשונה "משפטי זיקה אסינדטיים", שיש בו כדי לעורר גיחוך אצל כל מי שלמד יוונית או רומית, ומכיר את מושג ה"אסינדטון" הקלאסי. עד כדי כך מגוחך המונח הזה, שאפילו מחברי ה"מילון למונחי בלשנות ודקדוק", אורה רודריג-שורצולד ומיכאל סוקולוף, נמנעו מלכלול אותו במילונם. יותר מזה: חיפוש באינטרנט (מאי 2005) אחר הצירוף "asyndetic relative" מעלה 35 תוצאות, וכולן עוסקות בעניינים הקשורים בעברית המקראית. הסיבה פשוטה: תופעת "משפטי הזיקה האסינדטיים" אינה ידועה כלל בדקדוקים של הלשונות הקלאסיות, היוונית והרומית, והמונח הומצא אד הוק לצרכיה של הבלשנות העברית. זוהי גם הסיבה לכך שמתקני הלשון הקדומים של האנגלית, שראו ביוונית ובלטינית מופת לענייני תחביר, התנגדו בתוקף ל"ברבריזם" זה בשפתם הוורנקולארית. בעברית, לעומת זאת, ברור שמשפטי זיקה בלי ש' היו קיימים מאז ומעולם, וללא ספק צדק פרץ, בסופו של דבר. אם כן, נראה שדווקא את תיקונו של בנדויד - ולא את השיבוש לכאורה - יש לראות כהשפעה יוונית ולטינית, בתיווכה של האנגלית.'
עד כאן יאיר אור.
הנה הגדרת האסינדטון:
אסינדטון : "שורת שמות או פעלים הבאים זה אחר זה בלי שיהיו מחוברים במילת חיבור."  
“Asyndeton (from the Greek: ἀσύνδετον, "unconnected", sometimes called asyndetism) is a stylistic scheme in which conjunctions are deliberately omitted from a series of related clauses. Examples are veni, vidi, vici and its English translation "I came, I saw, I conquered." Its use can have the effect of speeding up the rhythm of a passage and making a single idea more memorable. More generally, in grammar, an asyndetic coordination is a type of coordination in which no coordinating conjunction is present between the conjuncts.” 
מוויקיפדיה 
ודוגמה בעברית: "אַסַנְדֵז, ארדוף, אשיג, אחלק שלל!" במקום: "אסנדז, ארדוף, אשיג, ואחלק שלל!" 
השאלה היא אפוא אם יש מקום להחיל את המונח על הזיקה?
על פני הדברים דומה שלא, כטענת אור, כי לפי ההגדרות הנ"ל המונח חל על חלקי משפט כוללים ולא על יחסי משפטים ופסוקיות. אציין שהדוגמה מוויקיפדיה אינה שימושית לעברית, כי בעברית תמיד הגוף מבוטא בפועל (באתי, בחנתי, ביטאתי את דעתי). גם לפי ההגדרה בעברית, צמד משפטים שהאחד משועבד אינו יכול להיחשב לשורת שמות או פעלים.
אבל אפילו נרחבי את משמעות המונח ונחילו על יחס משפטים, יש לבחור אם לראות במילת היחס עצמה חוליה מחברת. אם כן, אזי שי"ן השיעבוד אינה נחוצה כדי לשחרר את הצירוף מתיוג האסינדזיס, כי אסינדטון מותנה בהשמטת חוליית החיבור, וכאמור, מילת היחס משמשת כחוליה כזאת.
במקרים כאלה רואים שאכן יש מקרים שבהם מילת היחס ניתנת להשמטה רטורית, ואולי אז, כשמשפט הזיקה אכן מקושר לא רק ללא שי"ן השיעבוד אלא גם ללא מילת יחס, אפשר לדבר על צורת משנה של אסינדיה
למשל: "איש כפא שֵׁד", במשמעות "איש כפאו (כפא אותו) שד". במקום להוסיף מילת יחס ומילית שיעבוד (לשון חכמימית): "איש שכפאו שד". 
ואידך זיל בחר.
נכון, כיום התקן המחמיר מחייב את שי"ן שיעבוד, ונכון גם שרוב הציבור נוהג להשמיטה, והוא עושה זאת דווקא כדי לסמן משלב גבוה או רשמי. על כך אעיד ללא ספק לנוכח מה שעיניי רואות בטקסטים הרבים שאני עורך, רובם בלשון רשמית של האקדמיה (לא ללשון העברית, אלא מאמרים, עבודות סטודנטים עד דוקטורנטים, וכיו"ב) ובלשון משפטית (פסקי דין, חוות דעת וכיו"ב).
כפי שכבר כתבתי במקומות אחרים, הדיון הזה נראה לי חסר הבהרה אחת, כדלקמן:
השימוש המודרני לא קפץ על המציאה של הוויתור על השי"ן בדילוג אחד, אלא עשה זאת בצעד כפול.
בצעד ראשון התרווח בסגנון זמננו הנוהג להעביר את מילת היחס "ימינה" במשפט כלומר יותר לתחילתו, כך שהיא תחצוץ בין המשפט העיקרי לפסוקית המשועבדת. ולדוגמה, אם במקרא כתוב:
המִִן העץ אשר ציוויתיך לבלתי אכול ממנו אכלת?
הנה בלשון ימינו יעדיפו את הסדר (אף לא אם את הלקסיקון):
האכלת מן העץ אשר ממנו ציוויתיך לבלתי אכול?
ובלשון מודרנית יותר:
האם אכלת מן העץ שממנו ציוויתי עליך לא לאכול?
דומה שעם העברתה של מילת היחס לציר המעבר בין המשפט העיקרי לפסוקית המשועבדת לו, נחלש הצורך לסמן את החיץ הזה במילית שיעבוד, ולכן נוטים לוותר עליה. הדגמה:
אם במקרא השמטת "אשר" בולטת במשפט המצוטט לעיל:
"בארץ לא עבר בה איש", ודיבור מקראי ברור יותר היה: "בארץ אשר לא עבר בה איש",
הנה כיום מעדיפים את הסדר:
"בארץ שבה לא עבר איש".
ואז אין אבדן בהירות בהשמטת השי"ן ובצורת:
"בארץ בה לא עבר איש".
הערות שוליים:
1. יודגש שמילית השיעבוד "ש..." מקורה בלשון חז"ל, והיא קיצור של מילת השיעבוד "אשר" המקראית. לכן מבחינתו הדיון בשתי אלו שקול. אמנם יש הממליצים להמיר בעברית המודרנית את "אשר" ב"ש...", דהיינו להתקדם מהשימוש המקראי לשימוש החז"לי, אך לא מצאתי הצדקה לדבר, ואף ברוח הדברים שלעיל, אני רואה בטקסטים רבים ש"אשר" חביבה על כותבים השואפים להגבהת הסגנון, ואיני רואה סיבה למנוע מהם את השימוש המקראי, שהרי אם נמנע מדוברי שפתנו המיוסרת את השימוש המקראי, נישאר עם חצי תאוותנו בידנו, וכיוון שגם בלאו הכי זה המצב, צא ולמד שמה שנשאר מהחצי הוא רק רבע, וזה לא הרבה.
2. על פי חוק האקדמיה ללשון, החלטותיה מחייבות את מוסדות המדינה, ובעיקר רשות השידור והמוסדות להשכלה גבוהה. מי שאינו מייצג את אלו, פטור מלקבל אותן כחוק מחייב, ורשאי על פי חוק לנהוג לפי שיקול דעתו. עם זאת דעתי היא שראוי שהוא ידע את תקנות האקדמיה ואת נימוקיהן, כך שבחירתו תהיה מושכלת ולא תינבע מטעם אישי שמקורו בבורות.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה