יום שישי, אוקטובר 28, 2016

על עריכה מקובעת ("מטומטמת")


"זה לא סוף העולם לכתוב 'אני יארגן אותך'" התפרסם בהארץ ב-28.10.2016 (דיון בתפקידה של עריכה בספרים, תסריטים וכדומה)

(שירי עומדת בכיתה, מחזיקה כוס חד פעמית ושותה. אחד הנערים עובר ודוחף אותה חזק בלי להרגיש. הכל נשפך עליה):

שירי: אח, יא כושילאימאימאימא שלך.
חברה: עזבי הוא לא שווה את זה.
שירי: אתה לא מסתכל לאן אתה הולך?
הנער: סתמי יא שטוחה.
שירי: איך קראת לי?
הנער: שתקי, יא פטמונת דאון.
(שירי רצה לעבר הנער, קופצת עליו ורוכבת עליו ומכה אותו)
קולות ברקע: תהרגי אותו.
הנער: רדי, יא בת שרמוטה.
שירי: תגיד את זה שוב, תגיד את זה שוב, יא בן זונה! תגיד את זה שוב. רוצה להגיד את זה שוב? נו, תגיד שוב, אה? נו, תגיד את זה שוב!
(מתוך "מטומטמת", עונה 1, פרק 11, הוט)

כתיבה טובה צריכה לשדר אמינות. כשם שמלהק לא ייקח שחקן עם עור בהיר ועיניים כחולות כדי לגלם דמות של בן למשפחה אתיופית, כך היוצר לא יכול לכתוב לדמות מילים של שפת רחוב, ובמקביל העורך ידביק לה מילים של האקדמיה ללשון. 

זאת לא עבודה אקדמית שמוגשת לאוניברסיטה, זה לא מאמר דעה שמתפרסם בעיתון, זה לא פוסט שעלה אחרי שנכתב קודם בטיוטה - זהו דיבור טבעי ספונטני שמאפיין את הדמות וכך עליו להישאר. 

עורך בעריכה ספרותית אמור להיכנס לנעליהן של הדמויות שלו ולהילחם עליהן ולא להיכנע לשיקולים דידקטיים של עריכה תקנית. הדמות של שירי כפי שהיא מוצגת כבר בדקה הראשונה בסדרה "מטומטמת", לא יכולה להגיד "שוב", בטח לא כשהיא רותחת מזעם, היא תגיד "תגיד את זה שוב פעם" או "תגיד את זה עוד פעם, יא בן זונה! תגיד את זה עוד פעם. רוצה להגיד את זה עוד פעם?"

אולי במקרה הזה היוצרת בת חן סבג היא זו שאחראית על "שוב" (כי אין הבדל בין מה ששירי אומרת לבין מה שמופיע בכתוביות), אבל זאת הזדמנות לדון כאן בנוכחות של עריכה לשונית בסדרות דרמה ישראליות, שמתקנת מילים במסגרת מה שנתפס כקדושתה של השפה העברית. 

למשל, כשמדביקים לדמות סמיכות שאינה טבעית לה, זוהי דריסת רגל שהתוצאה שלה היא פגיעה ברוח היצירה, בנשמה שלה וביופי שלה. השפה צריכה לשקף את המציאות של הדמויות ולא את שיקולי העריכה. כשהחוקר בסדרה "עקרון ההחלפה" אמר לבן של אטלס "כנס כנס לאוטו", העורך לא שינה את זה ל"היכנס היכנס לאוטו" למרות שהוא יודע שיש הבדל בין כניסה לבין התכנסות. לעומת זאת, כשהדמות אמרה "אני ייתן לך", בכתוביות נכתב "אני אתן לך". 

כשהעורך מחליט מה להשאיר ומה לשנות, הוא קובע עבורנו את סדר העדיפויות שלו, הוא יוצר היררכיה בין טעויות נסלחות לבין טעויות שראויות בעיניו לתיקון, זוהי התערבות לא לגיטימית.

גבולות העריכה הלשונית בכתוביות בדרמה טלוויזיונית צריכים להיות ברורים: על העורך לכתוב את המילים שנאמרו על ידי הדמויות באופן ברור וללא שגיאות (למשל, "חוות דעת" ולא "חות דעת", "לכרכר סביבו" ולא "לקרקר סביבו") ולהתאים את כתיבתן למשמעות המשפט (ראָיה או ראִייה? יאלץ או ייאלץ? ציִד או ציָיד? אָמנות או אוּמנות? שימרו או שִמרו? וכדומה), אך עליו להישאר נאמן למילים, כיוון שהן חלק בלתי נפרד מהמאפיינים של הדמויות ומרוח היצירה. 

זה לא סוף העולם לכתוב "אני יארגן אותך" שספק הסמים אמר, כי אין שום טעם ב"אני אארגן אותך", הדורש מהצופים לעשות הפרדה מלאכותית בין מה שאמר לבין מה שהעורך החליט לכתוב. העורך כאילו אומר לנו: "נכון, הוא אמר 'יארגן', אבל אני לא אשתף פעולה עם זה. זה חילול של שפת הקודש, זאת טעות שאסור להנציח אותה, וכשאני מתעד את זה, אני נותן לזה לגיטימציה. התפקיד שלי הוא לתקן, והתפקיד שלכם הוא להתעלם ממה ששמעתם ולזכור שבעברית לא אומרים ולא כותבים בגוף ראשון יחיד 'יארגן'".

כשאני צופה בסרט ישראלי, אני לא רוצה שיציגו לי עולם מאורגן של שפה תקנית. אני רוצה להקשיב למנגינה שעולה מהאמירות ולראות תיעוד נאמן שלהן, אני רוצה להישאב פנימה לתוך העלילה בלי להרגיש את הנוכחות של המצלמה, של הבמאי או של העורך. אז תפסיקו לחנך את הדמויות, תפסיקו לחנך אותי. לא יכולה לשמוע ולראות את ה"שוב" הזה. לא שוב.


"אלוהים, אילו דפוקים" (תרגום הסרט "ההוראות אינן כלולות", הוט דרמה)

תיקון יתר: דודו כהן אמר "איזה כוסית את", בכתוביות נכתב: "איזו כוסית את" ("האח הגדול", מאקו, 2016)

כתוביות הנאמנות לדיבור הטבעי. נכתב כפי שנאמר "תסתכלי" בעתיד ולא "הסתכלי" בציווי: "מוניק, נשמה שלי, הי, תסתכלי עליי" (הסדרה "בובות", הוט, 2007-2008)

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.