אלי גיא: סמיכות וצורות שיוך אחרות

 בית אבא, הבית של אבא, ביתו של אבא: על סמיכות וצורות שיוך אחרות, פורסם (תאריך משוער) ב-12.11.2008

א. בעברית יש כמה צורות של שיוך, שהעיקריות בהן הן:

1. הבית של אבא; 

צורה זו יכולה לשמש בשני מבנים תחביריים:

האחת, במשפט שבו הנשוא אינו פועל "משפט שמני" אלא צירוף יחס: "הבית"-נושא, "של אבא"-נשוא. מקרה כזה ברור מאוד כאשר הביטוי משמש לענות לשאלה: של מי הבית? הבית של אבא. והוא צורה אלגנטית של הביטוי המודגש יותר והמסורבל יותר: "הבית הוא של אבא", שאינו בלתי-תקין, ומבחינה תחבירית הוא שקול למשפט "הבית של אבא". דרך אגב, בעבר ובעתיד אין אנו יכולים להיפטר מהאוגד ("הוא"), ועלינו לומר: הבית היה של אבא, הבית יהיה של אבא.

השנייה היא במקרה שבו הצירוף "של אבא" הוא לוואי של "הבית", כלומר תיאור או אפיון של שם העצם "אבא". הבית של אבא נמכר. לצורה זו יש מקבילה הנקראת "סמיכות", והיא:

2. בית אבא; 

צורת סמיכות זו שימשה בין היתר בלשון קדומה (לשון מקרא). היא צורה דחוסה וחסכונית יותר מצורת "הבית של אבא", ואולי משום כך היא משמשת בדרך כלל בשפה "מסוגננת יותר". הרי לא נכתוב בספר ילדים: "אופני אבא גדולים וירוקים", אלא נעדיף "האופניים של אבא גדולים וירוקים". עם זאת, יש ביטויים רבים מאוד בצורות סמיכות שהתרגלנו להם, והרי אפילו בספרי ילדים, איש לא ישתמש ב"אבא הלך לבית של הכנסת", אלא תמיד "לבית הכנסת" וכך גם ביטויים רבים אחרים שלא יימצאו בשום הקשר חוץ מבסמיכות: עורך דין, בית ספר, בית כנסת, תל אביב, מעלה החמישה, דיני נפשות, ועוד רבים מספור.

3. אם בעליו של האובייקט כבר ידוע לנו מההקשר, נוכל להשתמש בצורות "הבית שלו" או "ביתו": הילד יצא לטייל עם "כלבו", או עם "הכלב שלו".

4. צורת כלאיים בין הצורות הנ"ל היא "כלבו של הילד". מבחינת התוכן היא שקולה הן ל"כלב הילד" הן ל"הכלב של הילד". על הצורה הזאת חלוקות הדעות: האם היא תקנית, או שמא יש בה כפל (מיותר) של שיוך. טיעון זה, כלבו = הכלב שלו, לכן כלבו של הילד היא הכלב של- של הילד. ובכל זאת, הצורה תקנית, והיא שכיחה מאז רובד לשון חכמים של לשוננו, כלומר מאז ספרות התלמודים ואילך. להלן כמה הערות על תקינות ואי-תקינות בשימושים בצורות סמיכות.

ב. אפשרויות תקינות והגבלות בשימוש בצורת סמיכות

1. כאמור, סמיכות היא צורה דחוסה של שיוך: הבית של הכנסת (הבית משויך לכנסת) הופך בסמיכות ל"בית הכנסת". השיוך בצורת סמיכות מוגבל בכלל אחד: אין להשעין שני נסמכים או יותר על סומך אחד. אם הכלבים והחתולים הם של הכפר, אנו מנועים מלהשתמש בצורת: "כלבי וחתולי הכפר". ניתנת לנו הברירה בין שתי צורות תקניות: הכלבים והחתולים של הכפר, או: כלבי הכפר וחתוליו. וכך גם: הכלבים, החתולים והעזים של הכפר, או לחלופין: כלבי הכפר, חתוליו ועזיו.

2. אין לטעות בין הכלל הזה ובין הכלל המאפשר ליצור שרשרת סמיכויות. בשרשרת כזאת, כל הרכיבים הפנימיים (חוץ מהראשון והאחרון) הם, מצד אחד, סומכים של הנסמכים שלפניהם, ומצד אחר, נסמכים של הסומכים שאחריהם. כלומר, בביטוי "בית ראש העיר" המילה "ראש" היא הסומך של "בית" והנסמך של "העיר". להבהרת העניין נוסיף שבעוד הפירוק של הביטוי הבלתי-תקני "כלבי וחתולי העיר" הוא: "הכלבים והחתולים של העיר", הפירוק של הביטוי "בית ראש העיר" הוא "הבית של הראש של העיר". צורה זו תקנית למהדרין, וכמובן מותר להשתמש ב"נאמני הר הבית", או, אם נמתח את האפשרות הזאת עד אבסורדיות: "משתתפי כינוס חגיגות גמר לימודי אשת סגן ראש עיריית תל אביב". ביטוי זה לקוי בסגנונו, אך תקין במבנהו.

3. יסוד אחר של כפילות מופיע בצורת: כלבו של הילד. כאמור, לכאורה יש כאן כפל-שיוך, שכן "כלבו" משייך את הכלב לילד, אבל גם "של הילד" משייך את הכלב לילד. יש המסתייגים מהצורה הזאת, ועל כך ראוי להרחיב מעט את ההסבר. המילה "של", השכיחה כל כך בלשוננו, חדשה יחסית בלשון העברית, ובמקרא ובכתבים קדומים היא אינה מופיעה כלל. שלוש צורות שימשו לשיוך במקרא:

3.1 סמיכות, דוגמת "בית קודשי", שבלשון מאוחרת ניתן לפרקה לגורמים: הבית של הקודש שלי. (דרך אגב, הקביעה למי מכוון שיוך הבית בביטוי הזה אינה חד-משמעית, ואפשר לפרש בשתי צורות שונות: ביתי, שהוא בית קודש, או הבית, שהוא בית הקודש, הקודש שהוא שלי. בכפל משמעות זה השתמשו פרשנים, ולמשל הרב אליעזר ברקוביץ במאמרו "על הקדושה" בספרו "מאמרים על יסודות היהדות" הוצאת שלם, ירושלים התשס"ד, שאותו ערכתי עריכת לשון);

3.2 צורת "אשר למלך"

3.3 צורת "שלמלך". כידוע, "אשר" המקראית הוחלפה בלשון חכמים (=מהתלמוד ואילך) לצורת "ש…", ולכן ניתן לומר שיש גרעין של צורת "של" בדחיסת "אשר ל…": אילו המקרא היה נכתב בלשון חכמים, היו אומרים: המיטה שלמלך.

ואכן, למשל בשיר השירים (שנכתב כנראה בימי בית שני) מופיעה צורה קדומה של צורת "של": "מיטתו שלשלמה". הבה ננתח את ההתפתחות האפשרית לצורה זו:

מן הסתם יסודה בצורה התאורטית "מיטתו אשר לשלמה".
אם נוסיף רווח לפני "שלמה" נקבל את הצורה "מיטתו אשר ל שלמה".
אם נלך בדרך לשון חכמים, ה"אשר" תתכווץ ל"ש.." ונקבל את הצורה המוכרת לנו, שתקניותה במוקד הדיון: "מיטתו של שלמה".

כאן אנו מתחברים לשאלת ההסתייגות מכפל השיוך, שנדון לעיל. למה לא הסתפק המשורר בביטוי "המיטה שלשלמה", וביסס את השיוך בצורת "מיטתו שלשלמה"? ניתן רק לנחש שהשיוך ב"המיטה שלשלמה" לא נראה למשורר מובהק דיו.

אם נחזור לדו-משמעות של "בית קודשי" שנדון לעיל, נראה שאם נשתמש בצורת "ביתו של קודשי" הדו-משמעות נעלמת. שרשרת של סמיכויות כאלה תיראה כך: ביתה של אשתו של סגנו של ראשה של המאפיה. מסורבל ובדרך כלל בלתי-שימושי.

צורת "בנו של" שכיחה מאז לשון חכמים. אפילו הביטוי הזה לבדו מופיע בספרות לשון חכמים יותר מ-200 פעמים, וכמובן יש עוד יחסים רבים המתוארים בצורה זו ("בתו של…" וכ"ה). 

מי שמבקש למנוע שימוש בצורות שהתקבלו בלשון חכמים נקלע למעבר צר מאוד. כי אם לשון חכמים אינה טובה בעיניו, ואפילו נישאר רק בשאלת צורות השיוך, עולה השאלה: למה יסכים לשימוש במילה "של" מכול וכול, שהרי היא נעדרת מלשון מקרא? כלומר, אם רק שימוש מקראי מכשיר את תקן השימוש במילה, צריך לוותר לא רק על "בנו של…" וכל הצורות הדומות, אלא, ראשית על "מיטתו שלשלמה" וכדומה, ובהמשך – על השימוש ב"של" בכלל. זה חסר שחר, כמובן, ודרך אגב, המילה "של" מופיעה בחיפוש גוגל יותר מ-130 מיליוני פעמים!

*****************************
לרשימת המאמרים של אלי גיא