יום שישי, 5 ביוני 2015

פסיק ("שנינות")


פורסם לראשונה באתר עריכה לשונית וב"תפוז" ("פסיק רגשי") ב-24.10.2010

"15. אין צורך לשים, ליתר ביטחון, פסיק לפני ואחרי כל מאמר מוסגר, או לתקוע פסיק, שאחריו באה מילית זיקה, או לדחוף עוד פסיק, ואחריו מילית חיבור, או, סתם, לזרוע פסיקים, שיהיה." (מתוך כללי הכתיבה הנאה, רוביק רוזנטל)

באתר האקדמיה ללשון העברית המגמה היא להמעיט ככל האפשר בשימוש בפסיק: "ראוי שלא להרבות בפסיקים יתר על המידה, בייחוד במקום שמבנה המשפט ניכר ממילות המבנה, ובפרט בין יחידות קצרות". יש להבחין מתי שימוש בפסיק הוא הכרחי ובהיעדרו משתנה משמעות המשפט (משפט מחובר/מורכב, מילות איחוי, הסגר, תמורה, ייחוד וכדומה), ומתי אין בו כל צורך. ריבוי פסיקים יוצר אי-שקט אצל הקורא וגורע מחשיבותן של המילים. קריאה שהרצף בה אינו נשבר בשל ריבוי פסיקים היא אסתטית ונינוחה יותר. טקסט עמוס פסיקים הוא טקסט לעוס שחושף כתיבה המתאמצת להיות ברורה ומובנת. הדבר מוריד מערכו של הטקסט. בכל מקום שיש בו התלבטות בין שימוש בפסיק לבין נקודה, עדיף לשים נקודה. הנקודה תוחמת את המשפט או את המילה, ממסגרת אותו, נותנת לו ייחוד ועוצמה.

במאמר זה אעסוק במה שאני מכנה "פיסוק רגשי" - פיסוק המונע מהרגש. במקרים רבים הפסיק הוא עניין בריאותי שבלעדיו הקורא היה נחנק בשל קוצר נשימה, אבל במקרים רבים אחרים יש הבדל בין האתנחתה הטבעית שאנחנו עושים בקריאה בקול או בלב לבין הפסיק בטקסט.

יש לנו נטייה להוסיף פסיק אחרי הנושא ולפני הפועל. גם זה משתייך לכתיבה שאני מכנה אותה "כתיבה משתדלת". ייתכן שהכותב מוסיף את הפסיק משום שהוא חושב שכך נכון לעשות, אבל כפסיכולוגית של סימני פיסוק וכמאבחנת של הסיבות הלא מודעות של הכותב לשימוש בהם (זה התואר שהענקתי לעצמי), אני סבורה שבמקרים רבים הפסיק נובע מצורך לא מודע של הכותב שיבינו למה התכוון.

יש שמוסיפים פסיק במשפטי השוואה, לפני "לבין", "ובין" "ל": "אני עושה השוואה בין פסיק מיותר לפסיק לא מיותר. לא צריך את הפסיק הזה. יש עורכי לשון שבשם התקן מוסיפים פסיקים על ימין ועל שמאל. זה טרחני:
"יש, בוודאי, כאלה שיסברו כי זיכוי גלעד בתואר..." (שי גולדן, "עכבר העיר", 4.5.10);
"יאללה יאללה. עוד מעט, כל אמא שהתינוק שלה לא התקבל לפעוטון מסוים, תפנה לבג"ץ";
"כמובן, שבברלין קראתי על כך באתר האינטרנט של הארץ" (בני ציפר, הארץ, 19.6.10).
הרעיון המחקרי, נובע מ...
נקודת המוצא, היא ש...
השינויים במבנה החברה, הובילו ל...

הסרט "שנינות" (Wit) הוא עיבוד למחזה שכתבה מרגרט אדסון, בבימויו של מייקל ניקולס. אמה תומפסון היא ויוויאן ברינג, פרופסור לשירה אנגלית של המאה ה-17, המתמחה בסונטות הקדושות (Holy Sonnets) של ג'ון דאן (John Donne). ויוויאן גוססת מסרטן השחלות. בבית החולים היא עושה חשבון נפש עם עצמה וחוזרת למאורעות בילדותה, בתחילת הקריירה שלה, ובכיתה מול הסטודנטים שלה שלא זכו לשום הנחה או אנושיות מצדה. באחד הפלאשבקים היא נזכרת בא.מ. אשפורד "הגדולה". היא נכנסת לחדרה של אשפורד כדי לקבל את חוות דעתה על החיבור שכתבה. אשפורד מבקרת אותה קשות:

אשפורד: "המסה שלך על הסונטה הקדושה מספר עשר, מיס ברינג, היא מלודרמה בציפוי משובח של למדנות, שאינה ראויה לך, ובטח לא לדאן. עשי זאת שוב. התחילי עם הטקסט, מיס ברינג, לא עם הרגש:
מוות בל תהא גאה
אף שיש שכינוך אדיר ונורא
כי אינך כזה
החמצת לגמרי את העיקר בשיר, וזה משום, אני חייבת לומר, שהשתמשת במהדורה לטקסט עם פיסוק בלתי נאמן למקור. מהדורת גארדנר לטקסט..."
ברינג: "המהדורה הזאת יצאה..."
אשפורד: "מיס ברינג..."
ברינג: "סליחה".
אשפורד: "את מתייחסת לזה בקלות ראש. זוהי שירה מופשטת, לא רומן מודרני. הסטנדרטים של למדנות וקריאה ביקורתית, שחלים אולי על כל טקסט אחר, פשוט אינם מספיקים כאן. המאמץ חייב להיות מקיף כדי שהתוצאות יהיו משמעותיות. האם לדעתך הפיסוק בשורה האחרונה של הסונטה הזאת הוא פרט חסר חשיבות? הסונטה מתחילה במאבק אמיץ עם המוות תוך גיוס כל כוחות התבונה והדרמה כדי להכריע את האויב. אך לבסוף מדובר פה בהתגברות על המחסומים הבלתי עבירים לכאורה, המפרידים בין חיים, מוות וחיי נצח. במהדורה שאת בחרת, המשמעות הפשוטה והעמוקה הזאת היא קרבן לפיסוק היסטרי:
'והמוות (D גדולה)
לא יהא עוד; (נקודה פסיק)
מוות, (D גדולה, פסיק)
מות תמות! (סימן קריאה)'
אם את נוטה לסוג זה של דברים, אני מציעה שתעברי לשקספיר. מהדורת גארדנר של הסונטות הקדושות חוזרת לכתבי היד במקור של ווסטמורלנד מ-1610 - לא מתוך מניעים רגשניים, אני מבטיחה לך, אלא מפני שהלן גארדנר היא מלומדת. וכך יש לקרוא את השורה הזו:
'והמוות לא יהא עוד, (פסיק)
מוות מות תמות'.
שום דבר מלבד הבל פה, פסיק, מפריד בין חיים לחיי נצח. באמת, פשוט מאוד. עם הפיסוק המקורי המשוחזר, המוות אינו עוד משהו שיש להציג על הבמה עם סימני קריאה. זהו פסיק, הפוגה. בדרך זו - הדרך הבלתי מתפשרת - ניתן ללמוד משהו מהשיר, לא? חיים, מוות, נפש, אלוהים, עבר, הווה. לא מחסומים בלתי עבירים, לא סימני נקודה. פסיק. רק פסיק".


השיחה בין אשפורד לברינג החל מ-6:39 דקות

בסוף הסרט, כשברינג שוכבת מתה על מיטת בית החולים, נשמע קולה המדקלם את הסונטה Death be not Proud של ג'ון דאן על פי הפיסוק של גארדנר:
מוות בל תהא גאה
אף שיש שכינוך אדיר ונורא,
כי אתה אינך כזה
אלה שחושב אתה לכלות
אינם מתים, מוות עלוב,
וגם אותי עדיין אינך יכול להמית
...
למה מתנשא אתה אם כן?
תנומה אחת קצרה חולפת
ואנו מתעוררים לנצח
והמוות לא יהא עוד, (פסיק)
מוות מות תמות.
____________